בפסק דין תקדימי קבע בית המשפט כי אין לפנות את בת זוגו של החייב מהדירה בניגוד להסכמתה, אם היא איננה אחת מבעלי החוב. לדברי עו"ד אמיר שושני, שייצג את בת הזוג עד היום הושלכו בנות הזוג מהדירה ומצאו עצמן ברחוב בהסתמך על חוק המקרקעין. בית המשפט העליון העדיף את הזכות המוקנת לבת הזוג מתוקף חוק הגנת הדייר

כלים

בית המשפט העליון קבע אתמול (א') בדעת רוב כי בית מגוריו של חייב בהוצאה לפועל, שהייתה רשומה בטאבו על שם החייב ואשתו (שאינה חייבת בהוצל"פ), תימכר כבית תפוס ולא כבית פנוי.

לדברי עורך דין אמיר שושני, ממשרד אמיר שושני בירושלים, מדובר בפסק דין בעל השלכת רוחב עצומה על חייבים רבים בהוצאה לפועל, שנושיהם מבקשים לסלק מדירותיהם. לדבריו, עד היום, למרות שהדירות רשומות במשותף על שם שני בני הזוג מצאו עצמן בנות הזוג נזרקות לרחוב בגלל חוב לא להן.

הסוגיה עמדה להכרעת ערכאות רבות עד כה, לאור העובדה שבחוק המקרקעין קיימת הוראה שבפרשנות מסוימת ניתן לקבוע כי היא סותרת הוראה בחוק הגנת הדייר. בעוד שחוק הגנת הדייר קבע, שבמקרה שכזה יש למכור את הדירה כתפוסה, הרי חוק המקרקעין קבע שבפירוק שיתוף בדירה שרשומה על שם שני בני זוג נשואים - הדירה תימכר כפנויה.

לדברי עו"ד שושני, הפסיקה בישראל נטתה לצמצם את הוראות חוק הגנת הדייר, עד כדי כך שנתנה פרשנות, שממנה השתמע כי קיימת סתירה בין שני החוקים. במרבית המקרים נקבע כי במקרה של סתירה, ידו של חוק המקרקעין על העליונה ובית המגורים צריך להימכר כפנוי.

עמדת עו"ד שושני, כפי שהובאה בפני בית המשפט הייתה, שהוראת חוק המקרקעין נועדה לפתור בעיות שבין בני זוג, כאשר האחד מבקש למכור את הדירה והשני מתנגד, ואין ללמוד ממנה לגבי כוונות אחרות של המחוקק. במילים אחרות, נטען כי יש לקבוע שחוק המקרקעין אינו סותר את חוק הגנת הדייר במקרה הזה, ולכן יש להחיל את הוראת חוק הגנת הדייר ולא את הוראת חוק המקרקעין, ולמכור את הדירה כתפוסה ולא כפנויה.

בנוסף נטען כי אם לא תתקבל הטענה ייווצר מצב אבסורדי, לפיו מעמדה של אשת חייב, שזכויותיה רשומות בטאבו, יהיה נחות יותר מאשתו של חייב שזכותה אינה רשומה בטאבו, והדבר עלול לגרום לתוצאות הרסניות.

בית משפט העליון קבע, בדעת רוב, כי למרות מגמת הצמצום בחוק הגנת הדייר, לא ניתן בדרך של פרשנות לעקוף את המחוקק, על ידי הרחבת חוק המקרקעין מעבר למה שהתכוון המחוקק, ולכן הוא קבע שדירת המגורים תימכר כתפוסה ולא כפנויה.

בית המשפט שם כאמור סוף למצב זה, תוך שהוא מחיל על עצמו מגבלות בהיקף פרשנות שניתן לתת לחוקים, בניגוד לעמדת המחוקק שחוקק אותם.