זו בת השחוק שלהם, זה הצחוק המתגלגל של האבא, של הבעל, שלא נשמע עוד. זה המבט בעיניים, זה העצב וזה החיוך של האח, האחות, שאבדו לעולָם. לאובדנו של החיוך הזה, לסוף של העצב הזה, לאַיִן של רגעים יפים, קשים, מרגשים, עצובים, באנו לכאן הערב.
לבַכות היום את אובדנם של חיים צעירים ואת אובדנה של משפחה שרצתה לראות בבניה ובבנותיה מדענים ומורים, אנשי ספר ומסגרים והערב היא בוכה את לכתם מארץ החיים. אני יודע שאין נחמה המהווה תחליף לבן שלצעדיו אתם מצפים בחדר המדרגות שהשתתק לפתע. הבן שאת מדיו תליתם על קולב בארון ואתם מבקשים לחוש מהם פעם נוספת את ריח גופו.
הבן והבת שאתם מתבוננים בתמונותיהם בגעגועים, שרק גוברים והולכים. מול עיניכם הכואבות – המילים אִילמות. והאמת המעידה שהגורל העמיס עליכם את הכבד שבמחירים - השכול. והוא זיכה את עמנו בגדול שבהישגים - התקומה.
הנופלים מנעו במלחמתם את נפילתה של סוכת דוד החדשה. גבורתם יוצאת הדופן, הכריעה את עדיפות התוקפים במספרי האנשים ובכמות הכלים.
גורל ישראל הוא כגורל בן יחיד בהיסטוריה האנושית. ללא אח באמונה. ללא אחות בשפה. ללא שותף בגורל. ללא עומק טריטוריאלי. ללא עושר טבעי. כוחה של ישראל בא מעוצמת אמונתה. וגדולתה באה מגבורת בניה. אנו מבכים היום את נפילתם. ומתברכים במורשתם.
משפחות יקרות, אתן הבאתן אותם לעולם. אתן עיצבתן את עולמם. על הכותל המזרחי של האומה תהיינה תלויות תמונותיהם כנס, כאגדה, כמורשת. מורשת המפכה בשורות חיילי צה"ל גם היום. מורשת המתייחסת לסכנות שהיו ומזהירה בפני איומים העלולים לבוא. מורשת ללא מורֶך לב, ללא אובדן עשתונות.
מורשת שהיא שרשרת ניצחונות.מורשת שלא תשכח את הנעדרים והחטופים ותפעל לשובם הביתה.אני זוכר את יום העצמאות הראשון שכבר בו הותקפנו. ואת הטיל האחרון ששוגר לעברנו. ומול הספקות שנערמו, ניצבות עתה המצבות של בנינו, להעיד כי יכולנו ונוכל.
גם אם הסכנות של היום לא פסו, העוז של אתמול לא פג. עדיין ישנם המנסים לכלותינו. ובראשם, שלטון איראני עריץ השואף להשתלט על המזרח התיכון, לשתקו בנשק מאיים, ובהפצתו שנאת ישראל כדי להרדים חששות עַרָב.
לנו אסור לזלזל באיומים. אבל להם אסור לזלזל ביכולתינו. האיום על שלום העם היהודי הוא תמיד פתח לאיום על העולם התרבותי כולו. על שלומו ועל ערכיו. אנחנו נעמוד כפי שאנו יודעים, עד אשר העולם הנאור יתעורר לסכנה הנשקפת לו. לו, לא פחות מאשר לנו.
אנחנו המעט בעמים. אבל זכינו לבנים, שהוציאו גדוּלה מעוז. הדפנו לבדנו שבע מלחמות, ויצאנו מהן מחוזקים ונחושים. משפחות יקרות, מולכן, ומול שריד מקדשנו, אני אומר לָכֶן, אני אומר לחיילי צה"ל, אני אומר לכל אזרחי ואזרחיות ישראל - אתם כאן. חיילי צה"ל. ואזרחי ישראל, שאתכם ומאחוריכם. אתם חומת המגן של עמנו בכל אתר ולדורותיו.
במעמד קדוש זה אני מבקש לומר בשם מדינת ישראל כולה: אין אנו חפצי מלחמות. אנו מדינה חפצת-שלום אבל יודעת, ותדע, לעמוד על נפשה. אנו מדינה דמוקרטית, רבת פלגים ושסעים, ויכוחים ומריבות פנימיות – אבל אנחנו גם אומה היודעת להתאחד ולהתעלות בשעת הצורך, להגן על חייה ולהנחיל תבוסות צורבות לאורבים לקיומה.
משפחות יקרות, בניכם ובנותיכן שאינם איתנו, הם שאפשרו לנו הערב לעמוד כאן, אתכם, ולהודות לבורא עולם על המדינה הנפלאה שיש לנו, גם חרף הליקויים שצריך לתקנם. בשנה השישים ושתיים לעצמאותנו, האיבה הוכתה, אבל לא נעלמה, ובינתיים נולד בהיסטוריה היישוב היהודי הגדול ביותר שהיה אי פעם בתולדות העם היהודי. הצבא החזק ביותר שהיה לנו אי פעם.
המשק המשגשג ביותר שידענו בעצמאותנו. החוכמה המדעית הרבה ביותר. התרבות התוססת ביותר. הדימוקרטיה שגם במלחמה היא נושאת חירות. והתקווה שלא ירחק היום ונדע שלום.
עלינו לזכור את אשר היה לפנינו. ועלינו לחשוב על אשר יבוא אחרינו. ואנחנו יודעים: ללא הבנים שנפלו לא היה עתיד לילדים שייוולדו. תודה באה ממעמקי ההיסטוריה לילדים שאינם, ולכם – שגידלתם אותם, שחינכתם אותם למה שהיו עד רגע אחרון.
זו גבורתם שהעניקה אומץ לעמנו לִצְפות פני הבאות – לא להיבהל מאויב, לא להפסיק לבנות, לא להתייאש מהשלום שיבוא. והוא יבוא. הערב, בפרוס אירועי יום הזיכרון ומחר בערב, עם ראשית חגיגות יום העצמאות ה-62, מדינת ישראל אומרת תודה למגינים על חייה. אומרת תודה לצה"ל על אשר הוא. ושוב תודה.
משפחת השכול, מדינת ישראל לוחצת ידיכם באהבה גדולה, כאהבת עם היודע לחבק את בניו הלוחמים והבונים.