נאומו המלא של עמיר פרץ במסיבת העיתונאים בה הודיע הבוקר על התמודדתו לראשות מפלגת העבודה:
http://www.youtube.com/watch?v=yz-SeDOCCRA&feature=youtu.be&a
"הרשו לי לפתוח בברכת רפואה שלמה להחלמתו של חברנו, פואד בן אליעזר, שתפילות כולנו ליוו אותו בבית החולים, ותפילות כולנו ילוו אותו בדרך חזרה לפעילות מלאה ופוריה.
עבורי המפגש הזה הוא אחד המפגשים החשובים ביותר, מפגש לו ציפיתי הרבה זמן. אני יודע שבדרך כלל אתם "כועסים" עליי כי אני מאריך בדבריי, אך אני פונה אליכם רק הפעם לגלות סבלנות, כי אני רוצה לומר דברים מעומק ליבי, דברים ששמרתי איתי בשנים האחרונות.
אני מודה לחבריי חברי הכנסת , איתן כבל, ראלב מג'אדלה ודניאל בן סימון ולח"כ לשעבר יורם מרציאנו, לראשי הערים דני עטר ואיציק רוכברגר לגב' טליה לבני, יו"ר נעמת, ולחברנו סלאח סעד, שיושבים כאן איתי.
בדצמבר 2005 נבחרתי כיו"ר העבודה. חרף התנאים הפוליטיים הקשים שנוצרו אז, הקמת קדימה וחבירתם של שמעון פרס, דליה איציק וחיים רמון אליה, והקמת מפלגת הגימלאים שזכתה ב7 מנדטים שהיוו חלק מהפוטנציאל שלנו. חרף התנאים הללו, במאמצים גדולים, זכתה מפלגת העבודה בראשותי ל-19 מנדטים.
במו"מ הקואליציוני ביקשתי להיות שר האוצר. ראיתי בתפקיד הזה את המפתח לשינוי פניה של מדינת ישראל, אך לצערי, אהוד אולמרט, ראש הממשלה דאז, התעקש על כך כי משרד האוצר היה מאז ומתמיד תיק שנשאר במפלגת השלטון.
וכך משנמנע ממני להיות שר האוצר, הסכמתי לקבל על עצמי את תיק הביטחון. היינו בעידן אחר, רגע לאחר ההתנתקות, רגע לפני ההתכנסות, קווי יסוד מגובשים של ממשלה עם רוב קואליציוני ברור שמבשרת מהלכי שלום דרמטיים.
נכנסתי לממשלה כשבידיי הסכם קואליציוני חברתי מקיף, הכולל העלאת שכר מינימום, פנסיה לכל אזרח, הגדלת סל התרופות, מהפך בחינוך ובאקדמיה, הגדלת מס' המיטות בבתי החולים ועוד.
אבל, במזרח התיכון כמו במזרח התיכון, כל אירוע יכול להצית את האזור וב-12 ביולי, חודשיים אחרי כניסתי לתפקיד, ביצע החיזבאללה חטיפה של חיילינו וחצה קו אדום נוסף בהתגרות אל מול מדינת ישראל.
מלחמת לבנון השנייה יצאה לדרך בגיבוי מוחלט של ממשלת ישראל ואני בתוכה. זו הייתה מלחמה שנויה במחלוקת וישנן שאלות מהותיות שלא ניתן להתעלם מהן כמו האם המלחמה נפתחה מוקדם מדי, מהר מדי, האם המלחמה נמשכה זמן רב מדי, אך דבר אחד בטוח - רוב העם בישראל יודע היום כי המלחמה הזו הייתה מלחמת התפכחות והצלה.
אילו היינו ממשיכים במדרון החלקלק, שלא היה ידוע לציבור עד פריצתה של המלחמה: מערכת ביטחון קצוצת כנפיים, צבא לא מאומן ולא מצוייד, וזחיחות ויהירות המלוות החלטות רבות איני יודע אנה היינו באים.
המלחמה הזו הביאה שקט לצפון שכמוהו לא היה מאז קום המדינה. אנחנו הפקנו את לקחי מלחמת לבנון השניה והפכנו אותם לתוכנית עבודה אחרת, ששינתה את צה"ל לטובה, מקצה לקצה.
אין לי שום ספק שימצאו גם משגים וטעויות שעשיתי ואיני חף מטעויות כמו כל בן אנוש, אך אני יכול להביט לכל אזרח בעיניים ולומר - לא שיקולים אישיים ולא שיקולי אגו הנחו אותי, אלא רק השאיפה לשפר, לתקן, לבנות ולחזק את החברה הישראלית עמדו לנגד עיני.
איני פוסל בשום פנים ואופן בחירתו של שר ביטחון עם רקע צבאי אך הצורך בשר ביטחון אזרחי הוא צורך אמיתי ומרכזי במדינת ישראל. רק שר ביטחון אזרחי יכל להחליט על הקמת רשות חירום לאומית -רח"ל, תוכנית עבודה מפורטת אותה הכנו יחד עם ס.שר הביטחון דאז אפריים סנה, תוכנית שאושרה בממשלה.
רק שר ביטחון אזרחי יכול היה להחזיר את גבי אשכנזי, אלוף שפשט את מדיו ולמנות אותו לרמטכ"ל. רק שר ביטחון אזרחי יכול היה להחליט על התנעת פרוייקט "כיפת ברזל", כי עבורי המורל הלאומי והגנה על העורף עמדו בראש סדר העדיפויות. כדי שלא יתעוררו ספקות, איני רואה עצמי כמועמד לתפקיד שר הביטחון. אך אסור שהחלטה אישית זו תתפרש ע"י מישהו כלגיטימציה לפסול בעתיד מועמד אזרחי כשר ביטחון.
לפני כשנתיים, החליט אהוד ברק, כיו"ר העבודה להצטרף אל ממשלת נתניהו. אנחנו, קבוצת הארבעה, לא השלמנו עם החלטה זו. במשך שנתיים ניסינו לשכנע כל גורם במפלגה כי צעד זה אינו לטובתה של מדינת ישראל וכי הממשלה הזו מובילה אותנו לדרך ללא מוצא, אך ללא הועיל.
ב 17 בינואר 2011 החליט אהוד ברק להתפלג ממפלגת העבודה, כמהלך הישרדות אישי. כך נחשפנו לאחד המהלכים המדיפים ריחות של שחיתות פוליטית לה שותף גם רוה"מ. מתי אי פעם זכתה סיעה בת חמישה חברי כנסת לארבעה שרים? אם זו לא שחיתות פוליטית איני יודע מה היא שחיתות פוליטית.
לאחר שברק פרש ופילג את המפלגה התלבטנו, אם גם אנחנו נתפלג, וכמעט עשינו זאת. הרבה יותר נוח היה לארבעת היושבים כאן לפניכם, להיות במפלגה עצמאית, מאווררת, בה כל אחד היה מבטיח את עתידו האישי. אך ברגע האחרון, רגע לפני וידוא ההריגה של מפלגת העבודה, החלטנו לפעול אחרת כפי שמצפים מאנשים אידיאולוגים ומאמינים. החלטנו לתת סיכוי לבנייתה מחדש של מפלגת העבודה.
החלטנו להשתתף במאמץ בידיים נקיות, בזרועות פתוחות תוך ביטול העבר והמשקעים ובראיית עתידה של מפלגת העבודה כמרכיב מרכזי בהגנה על עתידה של מדינת ישראל. אני רוצה להודות בהזדמנות זו תודה עמוקה לחברי הכנסת כבל, מג'אדללה ובן סימון, שהסכימו לשלם מחיר כבד של מדבר פוליטי רק בשל דבקותם בדרך האידיאולוגית.
גבירותי ורבותיי, אני רוצה לומר באופן שאינו משתמע לשתי פנים, אני לא השתניתי. נשארתי אותו עמיר פרץ, איש העם, שמח בחלקו, שאינו רואה את פסגת חייו בגודל עושרו ונכסיו, אלא בנכסיו האידיאולוגיים.
אני מביט אל החברה הישראלית, אל התרבות החדשה ואל הקודים החדשים שחדרו אליה וליבי נחמץ. בשנות ה50 וה60 דיברו על תרבות "המגיע לי". השלטון נזף וסנט באותם עולים חדשים, תושבי המעברות שכל אשר רצו היה פת לחם ומלבוש לילדיהם. אנשים שביקשו תוספת של ימי עבודה, ולא להסתפק בעשרה ימי עבודה בחודש, כפי שהוקצב להם.
אספר לכם סיפור:
הביטוי "מגיע לי" נולד בשדרות, יום אחד הגיע מתתיה אוליאל ללשכת התעסוקה ודרש יותר ימי עבודה. הוא רצה לפרנס את ילדיו בכבוד. משלא נענתה בקשתו - שרף את הלשכה, תוך כדי זעקת השבר המוצדקת שלו, "מגיע לי להתפרנס בכבוד".
הוא דרש יותר ימי עבודה כי לא רצה לקבל חסד מאיש ואילו המערכת והשלטון באותה תקופה הפכו את הביטוי "מגיע לי" לסמל בלתי מוצדק של פרזיטיות ותובענות ייתר.
מתתיה אוליאל, אביו של הזמר חיים אוליאל , שהפך לאחד המוזיקאים המוערכים, האירוע הזה הוא עדות היסטורית לרצונם העז של העולים ההם לעבוד קשה כדי לתת הזדמנות לילדיהם לקבל את המינימום המגיע להם. והנה, לאחר כחמישים שנה, תרבות "המגיע לי" נודדת מהעשירון התחתון לעשירון העליון .
היום כל מנכ"ל אומר - מגיע לי מיליון שקל בחודש, אני ראוי, אני מוכשר. ואז מגיע היו"ר שאומר - מגיע לי עשרה מיליון שקל בחודש, כי אני מוכשר יותר, כי אני טוב יותר.
ואני פונה לאותה חבורה שמנהלת את המדינה, ששולטת בכלכלתה – ואומר להם איבדתם פרופורציות. בעיניי אתם דומים לאנשים שקפצו אל תוך כד ענק של חמאה ורק ראשם נותר בחוץ, ובלהיטותם הם זוללים עוד ועוד ועוד, ואינם מבחינים שעוד רגע הם יכולים להיחנק, כי לא לעולם חוסן.
אך מה לנו כי נלין על המיליונרים ועל הטייקונים, אם ראשי המדינה נכנסים לתחרות של מי נהנתן יותר, מה גודל החדר במלון, מה שווי השעון ומה אורך הסיגר?
וכשאני שומע את הוויכוח המתרחש בישראל - האם זה פלילי? האם אחרים לא עשו זאת קודם? אני מתקשה להאמין. בואו נניח שאין פלילים, בואו נניח שאחרים עשו זאת קודם.
האם זה הופך ראש ממשלה או שר בכיר למגדלור של ערכים ומוסר לילדנו כפי שאנחנו מצפים? האם כאשר אדם בוחר לשרת את הציבור הוא לא גוזר על עצמו נורמות חדשות המחייבות צניעות ודוגמא אישית? אני ומשפחתי בחרנו להמשיך ולחיות בשדרות, בבית אותו בנינו אחלמה ואני, יחד איתנו גרים שני בניי הצעירים, ביתי וחתני ונכדי הרך ואנו שמחים בחלקנו.
מעולם לא שאלנו את עצמנו כמה ביתנו עולה והאם ערכו ירד או עלה. לא, אין הדבר מטריד אותנו כלל וכלל כי ביתנו שופע בערכים, כי סביבתנו ספוגה בסולידאריות. היש עושר גדול מזה?
במשך ארבע שנים שמרתי על פרופיל נמוך, רק סייעתי וגיביתי במאבקים צודקים ככל שיכולתי. חוויתי תופעות פוליטיות קשות, אך אין בי כל כעס, מרירות או משקעים. בדיוק להפך, אני סולח ומניח את הכל מאחוריי ומקווה שכך ינהגו גם אלה שאולי פגעתי בהם . אך כאשר אני מביט על הדברים החשובים באמת, על מצב החברה הישראלית, על מעמדה של מדינת ישראל בעולם איני יכול לסלוח ואיני יכול להמשיך ולהחזיק בעמדה הנוחה של פרופיל נמוך.
ממשלת ישראל מתנהגת כממשלה שליקוי מאורות אחז בה. כולם יודעים כי הזמן פועל נגדנו, אך הממשלה ממשיכה לדשדש. ראש הממשלה מצהיר על יוזמת שלום שבדרך והרי איש במדינת ישראל כבר לא לוקח אותה ברצינות, אפילו לא בתוך הממשלה ובוודאי לא בקהילייה הבינלאומית.
בנימין נתניהו איננו סרבן שלום. בנימין נתניהו הוא תחמן שלום. הוא מתנהל כמו סוחר ותיק וממולח שעומד על המקח עד שהסחורה תתיישן ותגיע לתאריך פג התוקף, כדי שיהיה ניתן לקנות אותה במחיר מציאה. אך לצערנו התנהגותו של רוה"מ גורמת לכך שמדינת ישראל תשלם מחירים שרק עולים מיום ליום. גם עסקת שליט ראויה להתנהלות אחרת עם הרבה אומץ לב.
ואני פונה לרוה"מ אל תפחד מדעת הקהל הישראלית אתה תקבל גיבוי הרבה יותר רחב משהנך משער. אל תפחד לשלם את המחיר ,צה"ל ומערכת הביטחון יודעים להתמודד עם מחבלים שדם על ידיהם.
אין בזה כל פופוליזם יש בזה רק מימוש אידיאליים של פדיון שבויים ומחויבות לחיילים ולמשפחותיהם. אני מביט על הדמוקרטיה הרגישה והעדינה שלנו ,כמה מכים בה וחובטים בה, והכל מאינטרסים פוליטיים. כמה חוקים שריח גזענות נודף מהם עברו במושב הכנסת האחרון?
זה הרגע בו במדינה דמוקרטית מצופה מראש ממשלה שיעמוד על רגליו ויאמר לא עוד, לא אתן לדמוקרטיה להתפרק. לא אתן לפגוע או להצר צעדיהם של בני המיעוטים החיים בקרבנו רק בגלל קידום אינטרסים צרים.
לצערי הרב, ראש הממשלה חלש וכנוע, שבוי בידי שר החוץ שלו. ואיך מגיב ראש הממשלה על מסע ההשתוללות של ליברמן ומפלגתו? ברפיסות, מגיב לא מגיב, מחפה לא מחפה, מגבה לא מגבה, ככה זה מתנהל , ליברמן מכסח וביבי מורח.
אני מביט אל החברה הישראלית בעצב רב, ורואה איך לנגד עיננו חל כרסום בדברים החשובים ביותר והיקרים לליבנו. לכן אני מתכוון להגיש תוכנית להקמת "כיפת ברזל חברתית" שתכלול הגנה על שלושת הערכים המרכזיים המשלימים האחד את השני: חברה, דמוקרטיה ושלום.
"כיפת הברזל החברתית" תגן על ערך האדם וכבוד האדם, זכויות הפרט, חופש הביטוי וחופש העיתונות. במסגרת זו נגיש הצעה לשיטת בחירות חדשה, של בחירות אזוריות משולבות שיחזקו את המחויבות בין הכנסת לאזרחי ישראל. "כיפת הברזל החברתית" תטפל בפער החברתי הגדל, בחיזוק מעמד הביניים שנשחק ונדחק לתחתית ובזוגות הצעירים שחלום רכישת הדירה הולך ומתרחק מהם.
המחירים עולים. לחם, מים, דלק, חשמל וארנונה. המשכורות נשחקות, הפנסיה בסכנה, הפריפריה נחלשת, המגזר הערבי נחלש, והשירותים החברתיים קורסים לנגד עינינו.
רק לפני שבוע היינו עדים למאבק העובדים הסוציאליים שחשף מערכת חברתית רגישה, שהייתה במשך שנים בתחתית סולם העדיפויות. ראינו איך העובדים הסוציאליים נדרשו לעשות יש מאין, כדי לתת את השירות המינימאלי למטופלים שלהם. הם סיימו את מאבקם. למרות הישגי המאבק, בעיית העובדים הסוציאליים עדיין רחוקה מפיתרון ראוי, ולכן דינו של מאבק זה להפתח מחדש בבוא היום.
היום לנגד עינינו נחשפת מערכת בריאות במשבר עמוק חסרות מיטות, חסרים רופאים, הרופאים והצוות הרפואי מותשים. וההצעה העומדת על הפרק הינה החזרת השר"פ לבתי החולים. אני פונה לראש הממשלה שהוא שר הבריאות, ולסגנו ליצמן, סלקו מחיינו את ההצעה הזו, זו הצעה שמפקירה את החולים החלשים, זו הצעה שתוצאתה סיכול ממוקד למערכת הבריאות ולחולים בפריפריה.
אל תשימו מכשול בפני הרופאים, הם ציבור מסור המקריב את נפשו למען חוליו. לא מגיע להם שתדחפו אותם למלכודת הזו שתצייר אותם כקבוצה שרודפת אחר הכסף, לא מגיע לאזרחי ישראל לחזור לימים בהם מי שיש לו יותר כסף יקבל יותר בריאות, ומי שאין לו אנא הוא בא.
אני מתייצב היום בפני הציבור, לאחר חמש שנים קשות ביותר עבורי. אני יודע שעוד מעט יקומו ציניקנים, מלעיזים, פרשנים מטעם, אך אינני נרתע. גם אם שגיתי, גם אם בדיעבד הסתבר כי יכולתי לפעול אחרת, אני יודע כי בכל ההחלטות שקיבלתי עמדו לנגד עיני רק האחריות למדינה ולחברה הישראלית.
לקראת סיום ברצוני להודות למדינתי ולעמי. ספק אם במקום אחר בעולם ילד שגדל במעברה, שצמח בפריפריה, היה מקבל את ההזדמנויות שאני קיבלתי. גם כאשר נפצעתי קשה בצה"ל הרגשתי שזאת זכות להקריב עבור המדינה, לכאוב עבורה ולהרגיש כי איזנתי רק במעט את החוב שלי למדינתי. אין הרבה מדינות בהן ילד מעיר פיתוח היה מקבל הזדמנות לכהן כראש עיר בישראל, כיו"ר הסתדרות, כחבר כנסת, כיו"ר וועדה, כיו"ר מפלגה וכשר בממשלה.
ולכן אני שב ומדגיש: אני מודה לעמי ולמדינתי שנתנו לי את ההזדמנות לשרת אותם. בחודשים האחרונים ערכתי מסע מקיף, מקצה ארץ אחד ועד קצה ארץ שני, מאילת ועד קריית שמונה. פגשתי אלפי אנשים בחודשים האלה, חלקם כבר איבדו תקווה , עיניהם כבויות ועצובות.
רציתי לבדוק האם יתייצבו לצידי, גם ביום שאחרי ההתמודדות בתוך מפלגת העבודה. והם מנערים את תחושת החידלון שאפפה אותם, מחדשים את הזיק בעיניים ומוכנים להתייצב למשימה.
הגעתי למסקנה כי זה הרגע, זה הזמן. ולכן אני אני מודיע על התמודדותי לראשות מפלגת העבודה . אפעל מתוך ראיית הצורך להחזיר את מפלגת העבודה למקום מרכזי במפה הפוליטית ולאפשר הקמת גוש חוסם אל מול גוש הימין. רק כך נבנה אלטרנטיבה לשלטונו של בנימין נתניהו, שמוביל לקיפאון, לכירסום ולנסיגה בכל תחומי חיינו.
לסיום, אני פונה מכאן לכל חברי המפלגה - אין לנו את הלוקסוס למלחמות פנימיות. עלינו לנהל את הפריימריז בצורה מכובדת, תוך הגנה על המכנה המשותף הרחב שיאפשר לנו עבודה משותפת גם לאחר הבחירות, לטובתה של מדינת ישראל." דברי פרץ.