התרנגול היה בעל מקום מרכזי בדיאטה של תושבי ירושלים בסוף ימי הבית השני, לעומת זאת, החזיר בולט בהעדרו, מה שמחזק עוד יותר את ההנחה בדבר אורח החיים היהודי של התושבים. כך עולה מעבודת הדוקטורט שנערכה על ידי ד"ר רם בוכניק, שיקבל את התואר הנכסף בטקס החגיגי של אוניברסיטת חיפה שיתקיים ביום ד' (23.5).
מטרת המחקר, שנערך בהנחיית פרופ' גיא בר-עוז ופרופ' רוני רייך מהחוג לארכיאולוגיה, הייתה ללמוד את מבנה כלכלת החי בעיר ירושלים בפרט ובאזור החקלאי של יהודה בכלל, תוך התייחסות להיבטים התרבותיים והדתיים של העיר, כפי שהם עולים מהממצא הארכיאולוגי ומהמקורות.
במסגרת המחקר, ביצע החוקר חפירות ארכיאולוגיות בחמישה אתרי האשפה המרכזיים של אזור יהודה בימי הבית השני, במטרה למצוא שרידים מן החי, כגון עצמות, שיניים, קרניים, קליפות ביצים, קונכיות, צדפות ועוד שיכולים להעיד על חיי היום-יום – ובעיקר, על הדיאטה של התושבים – בירושלים של ימי בית שני. כדי להבין כיצד נשחטו בעלי החיים בוצעו בדיקות שונות כגון תיעוד גיל השחיטה, סימני שריפה על העצמות, דגם שבירת העצמות וסימני שחיטה. לבסוף הושוו הממצאים למקורות היסטוריים ורבניים בני התקופה.
מהממצאים עולה שהתרנגול היה עוף המאכל הדומיננטי ביותר. לדברי החוקר, סיבה אפשרית למרכזיות של התרנגול, שעצמותיו התגלו בכל אחד מאתרי האשפה שנחפרו, היא שהוא מספק לא רק בשר למאכל, אלא מספק גם ביצים, נוצות וכד'. עוד הוא הוסיף כי ריבוי התרנגולים מעיד, ככל הנראה, על כך כי תקנות חז"ל באותה תקופה, שאסרו על גידול תרנגולים בתחומי עיר המקדש וגידול צאן ברחבי ארץ הקודש כולה, לא נאכפו.
אולם בניגוד לתרנגול, העובדה שנמצאו שרידים בודדים בלבד של חזיר באתרי המחקר, דווקא מספקת הוכחה נוספת לאורח החיים הדתי-יהודי שהונהג על-ידי תושבי יהודה אותה תקופה. עוד הוכחה אפשרית לאורח החיים היהודי נמצאה בסימני השחיטה, השבירה, המיקום והשריפה של בעלי החיים.
לדברי ד"ר בוכניק, בבדיקת פני השטח של העצמות נמצאו עדויות לתהליכי השחיטה המקובלים ביהדות, "נוכחותם ופיזורם האנטומי של סימני החיתוך על העצמות מעידים, כפי הנראה, שפעולת השחיטה נערכה על ידי שוחטים-קצבים מיומנים, כמקובל בחברה היהודית לדורותיה", ציין.
עוד נמצא שבכלכלת החי היו גם חיות משק נוספות כגון עזים כבשים ובקר ואף דגי מאכל. המצאות סימני שחיטה וממצאים פתולוגיים נוספים העידו כי גילן של חיות אלו בירושלים היה צעיר למדיי, וכי עיקר בעלי החיים בעיר המקדש נוצלו למאכל כבשר. באזור הכפרי לעומת זאת, בעלי חיים אלו שרדו עד גיל מאוחר יותר, דבר המעיד כי הם נוצלו לצרכים נוספים כגון חלב, צמר ומשא.