כל אימת שמתקרב חג הפסח אני מוצף בשאלות של זוגות "מעורבים" – ספרדי ואשכנזי – השואלים כיצד לנהל את ביתם ומה לעשות כאשר נוסעים להורים, מבחינת קטניות, מצה עשירה, ושאר עניינים שבהבדל בין העדות השונות. שאלות אלו ממלאות אותי שמחה עצומה, ואף גאווה: הציונות הדתית מבטלת אט אט את הגזענות הפנימית בעם ישראל.
גם לה יש עוד ליקויים רבים בתחום זה – לדוגמה בתחום ראשי המוסדות – אולם התופעה הולכת ונעלמת, וכל זוג "מעורב" נוסף משמעותו התקדמות לכך שבדורות הבאים שאלה זו תיעלם. אשרינו מה טוב חלקנו שאנחנו הולכים בדרכה של תורה, ולא מתייחסים לאדם לאור עדתו או צבע עורו, אלא לאור בחירתו החופשית הטובה, עולמו הרוחני ומידותיו הטובות.
כואב לי לראות כי גזענות זו עדיין קיימת במקומות אחרים שנושאים שם שמיים בגאון, וזו דוגמה נוספת מיני רבות בה הציונות הדתית מובילה את דרכה של תורה בנאמנות לדבר ד'.
על רקע היחס הגזעני המחפיר לעולי אתיופיה אפשר לומר את אותם הדברים בדיוק, וביתר שאת. הציונות הדתית הולכת וקולטת את העולים מאתיופיה במוסדותיה וסניפיה; זוגות "מעורבים" אינם נדירים כפי שהיו בעבר. גם כאן יש לנו הרבה מה להשתפר – בישובים ובמוסדות – ואל נא ננוח ונמשיך לפעול ללא לאות, אולם זכות גדולה היא לנו להיות שייכים למהלך רוחני, יהודי ומוסרי, שקושר את הגלויות כולם ביחד, ואינו מסכים למבט גזעני.
ההכרעה לדוגמה של ישיבת פתח תקווה, בהנהגת הרב שי, לקלוט כיתה ו מעולי אתיופיה לישיבה התיכונית (שכזכור מתחילה מכיתה ז בלבד), ולהעניק להם את החינוך הטוב ביותר האפשרי, כדי שיוכלו להתמודד בהמשך דרכם על מקומות במוסדות התיכוניים הרגילים, היא חלק בלתי נפרד ממה שאנו מבקשים לחנך לאורו ולבנות אותו.
אני קורא לכולנו לא רק להתנער מכל שמץ של גזענות, אלא לפעול בצורה אקטיבית עם אלה המבקשים להסיר את הכתם הנורא של הגזענות מעם ישראל. במקום בו יש שאלות הלכתיות ביחס למעמד האישי – שאלות היהדות והגיור לחומרא – צריך לדון בהם במסגרת הזו, ולא לנצל אותם כדי להתייחס באופן כללי לאדם לפי צבע עורו.
נהיה גם אנחנו חלק בלתי נפרד מההולכים בדרכה של תורה ואינם עוברים על איסורי תורה מפורשים – "לא תונו איש את עמיתו" ודומיהם – כמו גם לא פוגעים במוסר האנושי וביחסי החמלה והקירבה בין בני אדם המאמינים באותו אלוקים ושייכים לאותו עם, ונעמוד בראש המהלך המפואר הזה, המחבר והמאחד את עם ישראל כולו, ואת ראיית כל אבריו.
הכותב הוא הרב יובל שרלו. דבריו פורסמו כמכתב לבוגרי ישבת פתח תקווה