מי שפותח את יומן השנה החדש, יכול למצוא בכל יום ויום אזכורים לתאריכי מאורעות היסטוריים, לצד ימי פטירה רבים. אין ספק כי הושקעה בכך מלאכה רבה. מלאכה – כן, מחשבה – פחות. יש ביומן הזה, מטבע הדברים, למעלה מ-350 עמודי תאריכים. יש בו אזכור לעשרות רבנים ואדמו"רים, לוחמים ואנשי רוח ומנהיגי ציבור. בין כל אלה, אפשר להבחין, במאמץ גדול, גם ב... שלוש (3!) דמויות של נשים: רחל אמנו, הסופרת והמשוררת "לאה גולדברג">לאה גולדברג וחסידת אומות העולם מבלגיה, בשם איבון נווזן.
הבה נבחן, אפוא, את מי בחרו עורכי היומן להציג בחלון הראווה של מפעלות "הציונות הדתית": לצד הרב קוק והרב גורן והרב יוסף קאפח והרב נריה, "הרב אברהם">הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו ואחרים, נמצא מקום להעלות נר זיכרון גם לאדמו"רים ממודזיץ ומאמשינוב, מאלכסנדר ומפראהביטש, מבעלז ומסלונים. לצד זבולון המר ויחיאל אליאש, ולצד יצחק שדה ושמעון ויזנטל, עוזי חיטמן ואלפרד דרייפוס, יש תזכורת לימי פטירתם של בעל טורי זהב ומחברי הכלי יקר וערוך השולחן ופלא יועץ וציץ אליעזר, וגם בנו של המגיד ממזריטש ונינו של רש"י וראשי ישי בות חברון ומיר ויגאל ידין. כולם חשובים, כולם נחשבים, כולם ראויים.
ולמי לא נשאר מקום ביומן הציונות הדתית? נכון, לטובה סנהדראי ולשרה שטרן-קטן, לרבנית שרה הרצוג ולרבנית צפיה גורן. גם לא למרים אליאש או לרבקה בורג או לנחמה ליבוביץ ולעוד עשרות נשים דתיות וציוניות פורצות דרך: מחנכות ויוצרות, נשות רוח ומחקר ומנהיגות ציבור.
"מרימים את הדגל" אמרנו? לא ככה. כך מפספסים בגדול. כך מנסים לתת ביטוי לחזון ולמהות הרעיונית של הציונות הדתית, אבל מדירים מלכתחילה את המחצית הנשית של הציבור הזה. כך מדברים גבוהה גבוהה על משפחה אחת גדולה ועל הרצון העז לחלום יחד, להיאבק יחד ולבנות יחד (ציטוט מההקדמה ליומן), אבל בפועל מציגים גלריה חלקית ותמונה מקוטעת, מעוותת, של הציונות הדתית. לצערנו, הדרת נשים היא דפוס פעולה החוזר על עצמו במקומותינו. כולם מעריכים ומוקירים ומברכים את האישה הפרטית ואת פעילותה החינוכית ותפקידה החברתי וחשיבות מעורבותה הציבורית, אבל בבוא רגע האמת – שוכחים להזכיר זאת. מעין "בלק-אאוט" מוזר.
אכן, שמחתי לגלות שהיומן מסוגל להכיל גם דמויות של א ישי ם חרדים וחילוניים, של מבשרי הציונות וגם של מתנגדיה – ממש קליידוסקופ המשקף צבעים וחלקי פסיפס מגוונים, ורק תבנית אחת בולטת בחסרונה: זאת תבניתה של האישה הציונית-דתית, תבניתה של ראש המשפחה – זאת המכונה בפי כל "אשת חיל" אבל לא נמצא לה מקום ראוי ומכובד – למעשה, לא נמצא לה בכלל מקום – בין "מפעלות הציונות הדתית".
הכותבת, ליאורה מינקה, היא יו"ר תנועת האישה הדתית-לאומית "אמונה".