זהבה השיבה לו מנה אחת אפיים, בחריפות ובאומץ, וגרמה לו להתחרט שבכלל פתח את פיו. בתגובה, כתבתי אז כך, ציטוט: "אז מה נגיד? שסוף-סוף קם מישהו ושואל את השאלות הנכונות, בטון הנכון, ובמקום הנכון? שכל הכבוד לזהבה גלאון, ראש סיעת מרצ?... האמת, שצריך היה לצפות שכל חבר כנסת יקום ויגיב לבריונות כזו כלפי עובדי הכנסת ולא רק גלאון שהתייצבה להגן על עוזרותיה".
עכשיו זהבה היא מנהיגת מרצ, ואני אפעל יחד אתה, אל מול הציבור, כדי להביא להתחזקות משמעותית בבחירות הבאות. שותף לנו אילן גילאון, חבר אמיתי שלי, שמחזיק בתכונה נדירה בזירה הפוליטית: פיו ולבו שווים. שנינו סולדים מהסוציאליסטים שאוהבים את האנושות אבל שונאים בני אדם, וחולקים תפיסה של סוציאליזם הומאני, של מדינת רווחה מתקדמת ודמוקרטיה ליברלית.
שלושתנו מייצגים בכנסת את המפלגה הזו שדווקא אוהביה אוהבים לחבוט בה, וכאילו בשמה נאמר "רק שמור אותי מאוהביי, ומשונאי אשמר בעצמי".
יוסי שריד כתב השבוע על מרצ כך: "לא היריבים קמים לכלותה, הם דווקא מעצימים את דמותה. תומכיה, הם שמכריתים אותה: כך התכווצה לה מ-12 ח"כים ב-1992 ו-10 ב-1999 לשלושה בלבד בבחירות האחרונות. אמנם חצי מדינה כבר חושב מרצ ומדבר מרצית, אך הבוחר-בכוח שלה היה ונותר כסיל ובוגדני. זה הבוחר "האסטרטגי", שבפועל יעדיף איזו פילגש מזדמנת לחפוז על-פני אשת חיקו הנאמנה. פעם ילך אחרי הבל "שינוי" ופעם אחרי שקר "קדימה", ואפשר לנחש את התעתוע הבא. ואחר כך, כשהאכזבה מרה, הוא יתמה: איפה מרצ, למה לא שומעים אותה בזמן האחרון..."
אנחנו מתכתבים כבר הרבה זמן, הציבור ואני. אני כותב לכם על המאבקים שלי בכפייה דתית, על צדק חברתי, על המערכה להגנת הדמוקרטיה וזכויות האדם והמיעוטים, וגם על התהליך המדיני ועל המאבק בשחיתות ועל סביבה ותחבורה ועל כל מה שאנחנו עושים בתחומים האלה. בתגובה, אני מקבל אינספור מכתבים, והצעות ושיחות. כמעט כולן אוהדות וחמות - מה שמאוד מעודד ומחזק אותי. אלא שחלק מהמגיבים שדווקא תומכים ומתלהבים מהפעילות שלנו, טורחים להבהיר לי שהם, בתורם, ביום הבוחר, יתנו לנו סטירת לחי.
מוזר, נכון? אז תשמעו סיפור: כחבר כנסת מוכר יחסית, אני מקבל המון פניות מהציבור. על גמלאות וקיצבאות, על מיפגעים ומחירים, על כופים ומתנכלים, ועל כל מה שתעלו בדעתכם וגם על מה שלא. יחד עם העוזרים הפרלמנטרים המסורים שלי, דנה כדורי וגיא לוי, אנחנו מנסים לטפל ולהשיב כמיטב יכולתנו.
והפניות רק הולכות ומתרבות, כגלי הים, כאילו אין מדובר בח"כ ממפלגה קטנה באופוזיציה, אלא באימפריה שלטונית. בזמן האחרון החלטתי לבדוק את התופעה הזו, וככה נשמע שלב הסיום של שיחה טיפוסית, אחרי שכבר ביררנו את הפרטים וסיכמנו איך נטפל בעניין:
"אגב, לפני סיום, רציתי לשאול אותך, למי הצבעת?
מה, זה תנאי?
חס וחלילה. אני אטפל בפנייה שלך ואעזור לך בכל מקרה. אבל זה פשוט מסקרן אותי.
הצבעתי שס/קדימה/ליכוד/ליברמן...
ואתה יודע מאיזו מפלגה אני?
ברור. מרצ.
אז אם לא אכפת לך שאני שואל, למה בעצם פנית אלי? יש לך שלל נציגים פה בכנסת, הרבה יותר חזקים ממני, אפילו שרים בכירים...
כי הם, לא מעניין אותם הבעיה שלי. הם אטומים. לכם אכפת, ואני יודע שאתם תעזרו לי.
ואת זה בטח ידעת גם בבחירות, נכון?
ברור שידעתי.
נו, אז אני רוצה לשאול אותך - אתה אדם בוגר, ונשמע שאתה מבין עניין, ובכל זאת את ההזדמנות הכי חשובה שלך להשפיע, את הקול הזה שלך שפעם בכמה שנים אתה צריך לתת למישהו ולשלוח אותו לירושלים כדי לטפל במה שחשוב לך, אתה נתת בדיעה צלולה, למישהו שאתה ידעת בוודאות שלא אכפת לו מהבעיות שלך. ועכשיו אתה מצפה ממני, שלא תמכת בי ואולי אפילו השמצת פה ושם, שאני אפתור לך את הבעיות. ובאיזה כוח בדיוק? איך אני יכול להתמודד מול השר שאתה שלחת לכנסת?
נכון. אתה צודק, אבל אתם מפלגה קטנה/אתם בעד הערבים/אתם חילונים/אתם מנותקים מהעם..."
ח"כ נורמלי ממפלגה נורמלית, זאת אומרת צינית ואטומה כמו רוב המפלגות, היה צריך במקרה כזה לטרוק את הטלפון ולשלוח את הפונה לחפש את החברים שלו, תרתי משמע. אבל אנחנו לא נורמלים. אנחנו מטפלים וחוטפים.
אבל בעצם מי שלא נורמלי פה, מי שבאמת חוטף, זה אתם. מי שלא מקבל את הייצוג המגיע לו, מי שמפקיר את האינטרסים שלו - זה כולנו. חילונים שמצביעים למפלגות שמצהירות שירוצו לכל קואליציה עם החרדים, על חשבונם.
סטודנטים שנחנקים משכר לימוד ושכר דירה ומילואים, ונוהרים אחרי מפלגות כלום ושום דבר שילכו לשרת את הטייקונים בלי למצמץ בכלל, על חשבונם. בעלי משפחות, עובדים, משלמי משכנתאות לכל החיים, גמלאים שנשארים עם פנסיה מצומקת או בקושי שורדים מקצבת זיקנה מעליבה, ולא מבינים לאן הולך הכסף, ומצביעים למפלגות ששופכות אותו בשטחים. עולים שעוברים מדורי גיהינום ברבנות, ומצביעים למפלגה שיושבת עם כאלה שבחיים לא יתנו להם נישואים אזרחיים.
הכי עצובים בעיני הם אותם בוחרים הפכפכים, "אסטרטגיים" עאלק, שמרכיבים ומפילים ממשלות בהינף אצבע. הם עושים חשבונות של מנדטים וקואליציות כאילו הם חולשים על מאות אלפי קולות, ומוכנים לוותר בדרך על הערכים הכי בסיסיים וגם על האינטרסים שלהם עצמם, בלי לקבל כלום בתמורה. ומה שבאמת מוזר בכל העסק, הוא שאותם אנשים ממש, כל הזמן מתלוננים ומקטרים.
הבוחרים האלה לא לומדים שום לקח - לא מהרפתקת קדימה, ולא מזו של שינוי, ולא ממפלגת המרכז, ולא מהגמלאים, ועוד מעט זה הרי יקרה שוב עם איזו מפלגת "תזרח השמש" כלשהי. אבל העיקר שהם, אנחנו, נורא אוהבים ללעוג ולזלזל בבוחרי הימין והחרדים, כמה הם טיפשים ומטומטמים כל אותם מצביעי שס.
אז בינינו, מי יותר מטומטם - זה ששומר אמונים למפלגה והיא בתורה מחזקת אותו ודואגת לאינטרסים שלו (חינוך, דיור, דת), או מי שכל הזמן בועט בנציגים שלו, מזגזג, מתחכם, מעדיף ללכת לים או לטמון את הראש בחול, ובסוף מקבל אצבע בעין ולא מבין איך זה קרה לו?
אז יש לי עצה לכל ראשי הממשלה בפוטנציה שמצביעים ובוכים ולא מבינים איך לא קמה הממשלה שהם תיכננו בארוחת השבת, ולכל הגאונים שלא מצביעים בכלל "לאות מחאה" - תעשו דבר אחד: תצביעו למי שהוכיח שהוא מייצג בצורה הכי קרובה את הערכים ואת הדיעות שלכם.
אל תעשו חשבונות של מנדטים וקואליציות. החשבונות האלה לא עובדים, כי המערכת שלנו מורכבת ממפלגות רבות. אלה גם פני החברה שלנו: מורכבת, מגוונת. כל החשבונות קורסים ומתפוגגים בכנסת, ובכלל לא משנה אם אלה מפלגות גדולות או קטנות, כי ממילא מדובר בגושים של מפלגות.
בקואליציה יש היום שש מפלגות, ובאופוזיציה יש שבע. ובדרך כלל, אגב, המפלגות הקטנות עושות יותר מהגדולות, והמפלגות האידיאולוגיות עושות יותר ממפלגות הסופרמרקט. לכן המפלגה המשפיעה ביותר בקואליציה היא "יהדות התורה" הקטנה, ואילו המפלגה הבולטת ביותר באופוזיציה היא מרצ שיוצאת עכשיו לדרך חדשה. כך שהגודל לא קובע, איך שאומרים, מה גם שהגדולות של היום יכולות להיות הקטנות של מחר, וההיפך.
בסופו של דבר, חשוב מה המפלגה ומה אנשיה מייצגים. האם הם ישרים? אמינים? האם הם מייצגים אתכם בכבוד? האם אתם יכולים להתגאות בהם? לתמוך בהם בלי לחוש בושה? כי מה שנשאר ומה שמכריע ומה שקובע בסוף את ההצבעות ואת החוקים ואת התקציבים אלה הערכים הבסיסיים. קוראים לזה רעיון, חזון, אג'נדה, חוט שדרה, אמינות. חזקו אותנו ונוכל לחזק אתכם.
הכותב הוא ח"כ ניצן הורוביץ (מרצ)