איסטנבול, 6 בנובמבר 2026. הבמה הייתה פורום TRT World העשירי, הכנס השנתי שבו השידור הממלכתי הטורקי מציג את השקפת העולם של אנקרה. גם הכותרת שנבחרה השנה לא הייתה מקרית: ”עולם בלי מרכז: מי מוביל כשהכללים בטלים?”. רג'פ טאיפ ארדואן עלה לנאום הפתיחה, ותוך דקות ספורות עבר מתיאוריה של סדר עולמי לנושא שמעסיק אותו יותר מכל: ישראל ועזה.
”הסכם השלום לעזה, שגם אנחנו חתומים עליו, אינו מיושם. לישראל ניתנת הנחה” — רג'פ טאיפ ארדואן, נשיא טורקיה, בפורום TRT World באיסטנבול
כך דווח בעיתון סבאח המקורב לממשלה. אל-ג'זירה ויורוניוז בערבית הוסיפו כי לדבריו התרומה הטורקית להבנות לא הפכה ל”התחייבויות ממשיות”, והתעלמות מהבטחות בינלאומיות ”מערערת את השלום”. הוא תיאר את המלחמה בעזה כ”רצח העם הגדול ביותר של העת המודרנית”, ונקב במספרים: 75 אלף הרוגים ו-176 אלף פצועים מאז אוקטובר 2023. אלה הנתונים שהציג ארדואן עצמו, והם תואמים את המספרים שמפרסמים הגורמים הפלסטיניים ברצועה.
קאלין שולף את הרשימה
אם ארדואן סיפק את הכותרת, ראש ארגון המודיעין הטורקי (MİT), איברהים קאלין, סיפק את הנספח. באותו יום פרסם קאלין הערכה מפורטת, שאל-ג'זירה ויורוניוז הציגו לצד נאום הנשיא, ובה פירק את ההסכם שנחתם בשארם א-שייח' ב-10 באוקטובר 2025 בתיווך טורקיה, קטאר, מצרים וארצות הברית לרכיביו. ההסכם, לדבריו, קבע רצף שלבים: עצירת המבצעים הצבאיים ושחרור חטופים ואסירים, כניסה של 500 עד 600 משאיות סיוע ביום, נסיגה ישראלית, ממשל פלסטיני לרצועה, כוח ביטחון בינלאומי ושיקום.
הבדיקה של קאלין מגיעה למסקנה חד-משמעית: רוב ההתחייבויות לא בוצעו. לפי נתוניו, יותר מ-1,800 פלסטינים נהרגו בתקיפות ישראליות מאז החתימה, אף שכל החטופים הישראלים הוחזרו. ישראל שולטת עדיין בכ-60% משטח הרצועה. הגידול המוסכם בכמות הסיוע לא התממש. הוועדה הלאומית הפלסטינית שאמורה לנהל את עזה יושבת בקהיר, וממתינה לאישורים ישראליים ולערבויות ביטחוניות. כוח הייצוב הבינלאומי לא הצליח להיפרס באזור החיץ, כי התקיפות נמשכות. השיקום לא החל, אף שלפי ההערכה כ-65% מהבניינים והתשתיות ברצועה נהרסו.
הנקודה החשובה ביותר בהערכה נוגעת לחמאס. לדברי קאלין, התנועה הסכימה שלא להשתתף בגוף שינהל את עזה והסכימה להתפרק מנשקה. הוא הגדיר זאת ”התפתחות היסטורית” וויתור פוליטי משמעותי, אבל הוסיף שמהצד הישראלי לא הגיעו צעדים מקבילים. מסקנתו: המשך הכיבוש ”מאיים בגלים חדשים של קיצוניות ואלימות”, ושלום בר-קיימא מחייב את סיום הכיבוש ומדינה פלסטינית בקווי 1967 שבירתה ירושלים המזרחית. אנקרה, הדגיש, ממשיכה לתמוך בפתרון שתי המדינות.
הגדה המערבית כחזית שנייה
ארדואן לא הסתפק בעזה. הוא הזהיר שהטרור של המתנחלים בגדה המערבית מתגבר ונועד לדחוק את הפלסטינים מאדמתם, וציין יותר מ-3,000 תקיפות והפרות בחודש אוקטובר לבדו. משם עבר לתקוף את המוסדות הבינלאומיים, שלדבריו ”צופים מהיציע” ואינם עושים דבר מלבד לדבר. הוא השתמש בפתגם פרסי שפירושו ”שבו, דברו והתפזרו”. הוא גם האשים את ארגוני חופש העיתונות בכפל מוסר כלפי ישראל, והזכיר יותר מ-270 עיתונאים שנהרגו בעזה. לסיכום קבע ש”המערכת הבינלאומית נמצאת במשבר מבני עמוק”.
פרשנות: למה עכשיו, ולמה ביחד
מה שמבדיל את האירוע הזה מעוד נאום חריף של ארדואן נגד ישראל הוא התיאום. נשיא שתוקף את ישראל מעל כל במה הוא שגרה בטורקיה מאז 2023. מפקד מודיעין שמפרסם באותו יום מסמך שמפרט סעיף אחר סעיף מה לא בוצע, זה כבר מהלך מדיני. קאלין אינו עוד דובר. בשנה האחרונה הוא היה אחד מהערוצים המרכזיים של אנקרה מול חמאס ומול המתווכים האחרים. כשהוא אומר בפומבי שחמאס ויתר על השלטון ועל הנשק ושישראל לא נתנה דבר בתמורה, אנקרה מכוונת את הדברים קודם כול לוושינגטון. היא מבקשת לקבע נרטיב שלפיו הצד הפלסטיני עמד בחלקו, והאחריות לקריסה, אם תגיע, מוטלת על ישראל.
מאחורי זה מסתתר אינטרס טורקי ברור. מאז החתימה בשארם א-שייח' טורקיה מנסה להבטיח לעצמה מקום ב”יום שאחרי”: בכוח הייצוב הבינלאומי, בשיקום ובמנגנון הפיקוח. ישראל, מצידה, חוסמת זאת בעקביות. כבר בדצמבר 2025 אמר שר החוץ הטורקי, האקן פידאן, שישראל ”מתנגדת בתוקף” להשתתפות טורקית בכוח, והוסיף ש”תל אביב אינה הגורם היחיד שמחליט”. כעבור כמעט שנה, הכוח עצמו לא הצליח להיפרס במלואו. מבחינת אנקרה, הקיפאון בעזה הוא גם הקיפאון של התפקיד הטורקי.
יש גם הקשר אזורי רחב יותר. בספטמבר ובאוקטובר האחרונים הסלים ארדואן את הטון כלפי ישראל בזירה הסורית. הוא האשים את בנימין נתניהו שהוא מבקש לערער את יציבות סוריה, והזהיר מפני ”טבעת אש” שמטרתה לכתר את טורקיה. כך נבנית בשיח הטורקי תמונה אחת: ישראל אינה רק בעיה פלסטינית אלא איום אסטרטגי על אנקרה, מעזה ועד דמשק. הנאום באיסטנבול מחבר בין הקצוות. אם הסכם עזה קורס, כך הטיעון הטורקי, ישראל פנויה להרחיב את השפעתה בסוריה, על גבולה הדרומי של טורקיה.
המשמעות לישראל
לירושלים יש כמה סיבות להתייחס להתפתחות ברצינות. הראשונה: טורקיה היא אחת מארבע המתווכות של ההסכם, והיא מאותתת כעת שתשתמש במעמד הזה כדי לקבוע את האשמה ולא כדי לגשר. השנייה: הכלי המרכזי של ארדואן אינו הנאומים, אלא הקשר הישיר עם הבית הלבן. אנקרה מבינה שההסכם הוא פרויקט הדגל של ממשל דונלד טראמפ באזור, ומציגה את ישראל כמי שמסכנת אותו. השלישית: כשהמודיעין הטורקי מתאר את חמאס כמי שוויתר על הנשק, ישראל עלולה למצוא את עצמה במחלוקת עובדתית מול מתווך שנשמע בוושינגטון.
בצד הטורקי יש גם מגבלות. לאנקרה אין יכולת לאכוף דבר בעזה. נוכחותה תלויה בהסכמה אמריקנית, מצרית וישראלית, והאיום שלה מתמצה בלחץ דיפלומטי ובגיוס דעת הקהל במזרח התיכון. ובכל זאת, הכיוון ברור. אנקרה כבר אינה מסתפקת בתפקיד המבקרת מבחוץ. היא מבקשת שיכירו בה כבעלת מניות בהסדר, ותגבה מחיר מדיני מכל מי שיחסום אותה.
שורה תחתונה
הדברים שנאמרו באיסטנבול הם יותר מעוד מתקפה רטורית. אנקרה מסמנת שלב חדש: מעבר מתמיכה בהסכם שארם א-שייח' לניהול תיק נגד ישראל בשמו. ארדואן סיפק את הכותרות, וקאלין סיפק את הסעיפים. השאלה הפתוחה היא אם וושינגטון תאמץ את הנרטיב הטורקי ותלחץ על ירושלים לקדם את השלב השני: נסיגה, ממשל פלסטיני ופריסת הכוח הבינלאומי. התשובה עשויה לקבוע לא רק את גורל ההסכם, אלא גם את עתיד היחסים בין טורקיה לישראל לשנים הבאות.
