אנקרה, 20 באוקטובר 2026. האולם הגדול במתחם הנשיאותי באנקרה היה מלא עד אפס מקום. אלפי מוכתארים, ראשי השכונות והכפרים שהם החוליה הבסיסית ביותר של השלטון המקומי בטורקיה, הגיעו מכל רחבי המדינה לציון "יום המוכתארים". זה היה אמור להיות אירוע פנימי, כמעט טקסי. אבל רג'פ טאיפ ארדואן, כהרגלו, הפך את הבמה הביתית לבמה אזורית. בתוך דקות עבר הנאום ממענקי המוכתארים לסוריה, ללבנון, לתימן, ובעיקר לישראל.
"מסוריה מגיעות אלינו בשורות טובות, אבל ישראל מנסה לערער גם את המקום הזה", אמר ארדואן, ומיד חזר על הדברים בניסוח חריף יותר:
"ישראל הציונית עושה כל שביכולתה כדי להצית את סוריה", אמר ארדואן, נשיא טורקיה.
המשפט צוטט בתוך שעות בסוכנות הידיעות הסורית הרשמית סאנא, ביורוניוז בערבית ובעיתונים המקורבים למפלגת השלטון בטורקיה, והפך לכותרת המרכזית של הנאום. ארדואן לא הסתפק בסוריה: "אנחנו מסתכלים על לבנון, ולמרבה הצער גם שם המצב כלל אינו מעודד", אמר, ועל הזירה הפלסטינית קבע כי "המתקפות של ישראל נגד פלסטין נמשכות בלי להאט, למרות ההסכמים שנחתמו". ואז הגיע הדימוי שליווה את הנאום כולו: "סביבנו טבעת אש".
טבעת האש: מה ארדואן אמר בפועל
בעיני ארדואן, "טבעת האש" היא לא רק ישראל. בנאומו מנה את המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, שמתקרבת לשנתה החמישית; את המתיחות סביב איראן, ש"עוד לא שככה עד הסוף"; ועימות חדש בתימן בעקבות מתקפות החות'ים על ערב הסעודית. הוא גינה בחריפות את המתקפה על נמל התעופה בריאד, שבה לדבריו נהרגו "רבים מאחינו המוסלמים", ובהם עולי רגל, וכינה את הממלכה הסעודית "ידידה ואחות" של טורקיה.
המסר המרכזי שלו לקהל הביתי היה מסר של הישג:
"שמרנו על ארצנו מחוץ לסכסוכים שסביבנו. לא נסחפנו אחרי הסתה, לא נפלנו למלכודות, לא נענינו לפרובוקציות", אמר ארדואן.
לדבריו, ממשלתו עובדת "יומם ולילה" כדי להגן על טורקיה מהשלכות המשברים האזוריים, והלחץ המופעל על אנקרה נובע מכך שהיא ממשיכה לתמוך ב"מדוכאים" בלי קשר לאמונתם. באותו נאום שילב גם אזהרה פנימית: הוא תקף את תנועת גולן, שאותה הוא מכנה פת"ו, ואת מי שכינה "סוכנים מבפנים שנראים כצדיקים", לצד "לובים זרים" ו"שלוחים". יורוניוז בערבית ציינה שחלק מהרמזים האלה כוונו, בעקיפין, לישראל.
הרקע: נתניהו פתח, ארדואן ענה
הנאום לא נאמר בחלל ריק. יום קודם לכן אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בתדריך ביטחוני שהוא מקווה שהמחלוקות עם טורקיה לא יתדרדרו לעימות ישיר, אך הוסיף, לפי הדיווח ביורוניוז, שאף שהיה מברך על חזרה ליחסים הקרובים שהיו בעבר, הוא לא מאמין שזה אפשרי כל עוד ארדואן בשלטון. נתניהו טען שארדואן קורא להשמדת ישראל ולהחזרת ירושלים לשליטה טורקית. לשכתו הודיעה שהיא מתייחסת לדברים "ברצינות" ו"שוקלת את כל התרחישים".
בפועל, חילופי הדברים הם רק הפרק האחרון בהסלמה שנבנתה לאורך כל 2026. באפריל, בעיצומה של המלחמה עם איראן, פתחו שלושה חמושים באש ליד בניין הקונסוליה הישראלית באיסטנבול. אחד המחבלים נהרג, שניים נפצעו ונעצרו, ושני שוטרים נפצעו קל. גם אנקרה וגם ירושלים הגדירו את האירוע כפיגוע טרור, ומשרד החוץ הישראלי אף הודה לכוחות הביטחון הטורקיים על התגובה המהירה. זה היה אחד הרגעים האחרונים של שיתוף פעולה פומבי בין הצדדים.
ביולי כבר נשמעה רטוריקה אחרת לגמרי. שר ישראלי השווה את ארדואן להיטלר. כמה שבועות לאחר מכן טס נתניהו לוושינגטון, לביקורו השמיני מאז תחילת הקדנציה השנייה של דונלד טראמפ, ושם, לפי אל-ג'זירה, הציב את טורקיה בראש סדר היום. הוא ביקש מטראמפ לא למכור לאנקרה מטוסי F-35, האשים את ארדואן ב"שאיפות תוקפניות" ובניסיון להחיות את האימפריה העות'מאנית, וכינה את הממשלה בטורקיה "נגועה" באידיאולוגיה של האחים המוסלמים.
התגובה מהבית הלבן הייתה צוננת:
"אף אחד לא יכתיב לי מה למכור", אמר דונלד טראמפ, שכינה את טורקיה בעלת ברית "גדולה ונפלאה" ואת ארדואן ידיד, ואף טען שהוא זה שהשאיר את טורקיה מחוץ למלחמה באיראן.
החזית הסורית: מבסיס אבו אל-דוהור ועד דמשק
אם יש זירה שבה מלחמת המילים עלולה להפוך לעימות ממשי, זו סוריה. מאז הפלת משטר אסד בסוף 2024 ישראל פועלת צבאית בסוריה, וטורקיה מצדה העמיקה את מעורבותה בבניית הצבא ומוסדות המדינה של השלטון החדש בדמשק. בספטמבר אמר ארדואן שהתקיפות הישראליות "פוגעות בבירור בריבונותה של סוריה" ומקשות על השגת יציבות אזורית.
באוגוסט, לפי העיתון האמירתי אל-ח'ליג', הגיע הרגע המתוח ביותר עד כה: תקיפה ישראלית בבסיס אוויר בצפון-מערב סוריה, לא הרחק מהגבול הטורקי. נתניהו הודה בתקיפה:
"לא נאפשר התבססות צבאית טורקית שמתפשטת דרומה, משום שהיא מהווה איום עלינו", אמר בנימין נתניהו, ראש הממשלה.
לדבריו, ישראל העבירה קודם לכן אזהרה "במונחים כלליים" נגד נוכחות טורקית בבסיס אבו אל-דוהור שליד חלב, אבל אנקרה "כנראה לא שמעה". שר הביטחון ישראל כ"ץ האשים את ארדואן בכך שהוא גורר את טורקיה ל"הרפתקאות מסוכנות" בסוריה. אנקרה הכחישה כל נוכחות של כוחותיה בבסיס, ושר החוץ הסורי אסעד א-שיבאני אמר לאקסיוס שסוריה לא פועלת עם טורקיה להקמת נוכחות צבאית שם, אף שקצינים טורקים ביקרו במקום ימים ספורים לפני התקיפה במסגרת שיתוף פעולה בהדרכה. השגריר האמריקני באנקרה, בצעד חריג, הטיל את האחריות על ישראל וגינה את התקיפה.
על הרקע הזה צריך לקרוא את המשפט על "בשורות טובות מסוריה". באנקרה רואים בהתייצבות השלטון החדש בדמשק הישג אסטרטגי טורקי מובהק, ובכל תקיפה ישראלית ניסיון לחבל בו. בירושלים רואים בדיוק את אותה התפתחות כאיום: טורקיה שמנסה, כלשון גורמים ישראליים שצוטטו באל-ג'זירה, "לרשת את מקומה של איראן" כמעצמה הדומיננטית באזור, עם תעשייה ביטחונית מתרחבת של כטב"מים וספינות מלחמה.
הבחירות בישראל: "האיום הטורקי" כנכס פוליטי
הגורם השלישי במשוואה הוא לוח הזמנים הפוליטי. הבחירות לכנסת ייערכו ב-27 באוקטובר, שבוע בלבד מהיום. אנליסטים שצוטטו באל-ג'זירה ובאל-ח'ליג' מעריכים שנתניהו משתמש ב"קלף הטורקי" כדי לגבש את בסיס הימין ולהציג את עצמו כמנהיג היחיד שמסוגל להגן על ישראל. הקמפיין שלו אף הציב שלטי חוצות שבהם מופיעים מנהיגים זרים, ובהם ארדואן, תחת הכותרת "הם רוצים שנתניהו יפסיד".
גם האופוזיציה לא מאוחדת בנושא. יאיר גולן כינה את התקיפה בסוריה "פרובוקטיבית ומסוכנת" והזהיר שהיא מקרבת את ישראל לעימות עם טורקיה. נפתלי בנט, לעומתו, האשים את נתניהו עוד קודם לכן בהתעלמות מ"האיום הטורקי החדש" בגלל ההתמקדות באיראן בלבד. החוקרת גליה לינדנשטראוס העריכה שנתניהו רואה בקלף האנטי-טורקי כלי שמאחד את תומכיו.
בצד הטורקי ההיגיון דומה להפליא. ארדואן מצייר את טורקיה כאי של יציבות בתוך "טבעת אש", ואת עצמו כמי שמנע ממנה להיגרר למלחמות. עבור קהל של מוכתארים, הגרעין הקשה של התשתית הפוליטית של מפלגת הצדק והפיתוח, המסר ברור: האויבים מבחוץ, והנשיא הוא המגן. כך שני המנהיגים מזינים זה את זה.
מה הלאה
בשטח, הקווים האדומים מתחדדים. ישראל הודיעה בפועל שלא תשלים עם התבססות צבאית טורקית בדרום ובמרכז סוריה. טורקיה מבהירה שהיא רואה בסוריה החדשה את החצר האחורית שלה. ביניהן עומדת וושינגטון, שבה טראמפ מסרב בינתיים לבחור צד ואף משאיר פתוחה את האפשרות למכור F-35 לאנקרה, צעד שישראל רואה בו פגיעה בעליונות האווירית שלה.
תרחיש של עימות צבאי ישיר בין שתי המדינות עדיין נחשב רחוק: טורקיה חברה בנאט"ו, ושתי הממשלות זקוקות לוושינגטון. אבל הפער בין הרטוריקה לבין המציאות הולך ומצטמצם. התקיפה ליד הגבול הטורקי באוגוסט הוכיחה ש"קו אדום" מילולי יכול להפוך בתוך ימים לפעולה בשטח, ובאנקרה מדגישים שהסבלנות שלהם אינה בלתי מוגבלת.
בשבוע הקרוב, עד שייסגרו הקלפיות בישראל, סביר שהטונים רק יעלו. השאלה האמיתית תגיע אחר כך: האם הממשלה שתקום בירושלים תמשיך לראות בטורקיה את "האויב החדש", או שתחפש ערוץ שקט מול אנקרה. כפי שאמר ארדואן לקהל המוכתארים, "ניהלנו שלבים קשים בחוכמה ובסבלנות" - והשבועות הקרובים יבחנו אם החוכמה והסבלנות האלה יחזיקו מעמד גם כשטבעת האש מתהדקת.
