ביום שני השבוע כינס הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן את ישיבת הממשלה השבועית שלו, ובמסיבת העיתונאים שאחריה כבר לא השאיר מקום לניסוחים דיפלומטיים. לפי הדיווח באל-ג'זירה הערבית, הוא אמר:
"מבייש שנותנים לפושעי מלחמה לשאת מעל במת האו"ם נאומים שנודף מהם ריח של דם ושקר"
אמר רג'פ טאיפ ארדואן, נשיא טורקיה, בישיבת הממשלה באנקרה
הדברים נאמרו בזמן שנשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, לא הורשה להגיע לניו יורק ולנאום בעצמו. ארדואן לא הזכיר את שמו של בנימין נתניהו, וגם לא היה צריך: כל מי שישב באולם ידע במי מדובר.
הדברים לא נולדו בחלל ריק. הם סוגרים שבוע שבו טורקיה וישראל ניהלו את העימות הדיפלומטי הקולני ביותר ביניהן מאז ניתוק היחסים, ובזירה הבינלאומית הבולטת ביותר שיש. כדי להבין לאן פני אנקרה, צריך לפרק את השבוע הזה לחלקיו.
רקע: מ"שותפות אסטרטגית" ל"איום חדש"
עד לפני שלוש שנים בערך עוד דיברו שתי המדינות על שיקום. היו ביקורי נשיאים, היו מגעים על צינור גז במזרח הים התיכון, והסחר השנתי עבר את רף שבעת מיליארדי הדולרים. מאז השבעה באוקטובר ההידרדרות הייתה הדרגתית וקבועה. בהתחלה החזירו את השגרירים להתייעצויות, אחר כך הוטל אמברגו סחר מלא, ובסוף ארדואן הכריז בעצמו, כפי שדיווחה סוכנות אנדולו הממלכתית, ש"ניתקנו את הסחר ואת היחסים עם ישראל ואנחנו עומדים לצד פלסטין".
בשנת 2026 התווסף לעימות ממד ביטחוני מפורש. ב-10 ביוני עמד ארדואן מול הפרלמנט הטורקי וקבע, לפי יורוניוז בערבית, ש"התקיפות של ראש ממשלת ישראל נתניהו ו'רשת הפשע' שלו על לבנון ועל סוריה הגיעו לנקודה שבה הן מאיימות כעת גם על טורקיה". זה היה מהלך מהותי. ארדואן קשר בגלוי בין הביטחון הלאומי הטורקי, מהגבול בחטאי ועד דמשק ובירות, לבין מה שישראל עושה בזירות האלה. אל-ג'זירה הגדירה זאת כ"שרטוט מחדש של גבולות הביטחון הטורקי מול ישראל".
התגובה מירושלים הגיעה כמעט מיד. נתניהו כתב ברשת X שארדואן הוא "דיקטטור אנטישמי שמבצע רצח עם בכורדים, תומך בחמאס הטרוריסטי, מדכא את עמו וכולא יריבים פוליטיים". שר הביטחון ישראל כ"ץ הוסיף עקיצה משלו וכינה את הנשיא הטורקי "נמר מנייר" שמוטב לו לשתוק.
החזית המשפטית: "הודעה אדומה" נגד ראש ממשלה מכהן
באוגוסט עברה אנקרה ממילים למעשים. ב-21 בחודש ביקש משרד המשפטים הטורקי מהאינטרפול להוציא "הודעה אדומה", כלומר התראה בינלאומית לאיתור ומעצר, נגד בנימין נתניהו. לפי אל-ג'זירה, העילה היא האישומים ברצח עם ובפשעים נגד האנושות שנובעים מהתקיפה המזוינת על פעילי "משט החופש" בלב ים, כשאלה הובילו סיוע הומניטרי לעזה. שר המשפטים אקין גורלק אמר שההליך המשפטי מתנהל בבית המשפט הפלילי הגבוה ה-11 באיסטנבול, ושמדובר בתיק עם 35 נאשמים.
גורלק ניסח את עמדת הממשלה כך:
"איננו מקבלים בשום אופן גישה שמתייחסת לממשל נתניהו, שמנהל מדיניות של רצח עם בעזה, כאילו הוא מעל החוק או חסין מעונש"
אמר אקין גורלק, שר המשפטים של טורקיה
הסיכויים שהאינטרפול יענה לבקשה כזו נגד ראש ממשלה מכהן קלושים, שכן הארגון נוהג להימנע מתיקים שנתפסים כפוליטיים. ובכל זאת, המשמעות הסמלית ברורה: טורקיה, חברת נאט"ו, מצטרפת באופן רשמי למחנה שמבקש להעמיד את מנהיג ישראל לדין.
לשכת נתניהו הגיבה שארדואן מבקש "להרחיב את התוקפנות שלו נגד ישראל מסוריה", ושניסיונות ההפחדה שלו "לא יניבו תוצאות". שוב חזרו הכינויים "רודן אנטישמי" ו"מי שמבצע זוועות בכורדים".
שבוע העצרת: נאום מול אולם ריק ותשובה חריפה
ארדואן נאם בעצרת הכללית ה-81 של האו"ם, בפעם ה-16 שלו על הבמה הזו. לפי TRT בערבית, הוא אמר שם ש"טרור המדינה שישראל מפעילה" בעזה ובגדה המערבית עמד בראש סדר היום של טורקיה באו"ם. הוא הציג את עצמו כמי שמדבר בשם "הפלסטינים המדוכאים והלבנונים החפים מפשע", הזכיר את "74 אלף הפלסטינים בעזה" שנהרגו, והתחייב שאנקרה לא תשנה את עמדתה עד שהאחראים לפשעים נגד האנושות ייתנו את הדין. את ההחלטה שלא לאפשר לעבאס לנאום בעצמו, בגלל קשיים בהנפקת אשרה, כינה "מבישה בשם האנושות".
נתניהו נאם באולם שהיה כמעט ריק, אחרי שמשלחות רבות יצאו במחאה על המלחמה בעזה. את הנאום הוא ניצל להתקפה חזיתית על שתי בירות שישראל רואה בהן מוקד עוין: דוחא ואנקרה. לפי יורוניוז בערבית, הוא האשים את קטאר במימון אוניברסיטאות אמריקניות ואת ערוץ אל-ג'זירה כדי "לשטוף את מוחם" של צעירים. על טורקיה אמר ש"ארדואן רודן", האשים אותה במתן מחסה ל"מנהיגי טרור של חמאס", והזכיר גם את הריגת אזרחים כורדים, את הכחשת רצח העם הארמני, את כליאת העיתונאים ואת "הכיבוש הבלתי חוקי" בקפריסין.
באנקרה הגיבו בתוך שעות. בורהאן קאינרג'ה, דובר הנשיאות, כינה את הדברים "חצופים ושפלים". לדבריו, מי ש"מואשם בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות" ונגדו תלוי צו מעצר של בית הדין הפלילי הבינלאומי לא צריך להשתמש בבמת האו"ם ל"האשמות חסרות בסיס". סוכנות ספוטניק בערבית סיכמה את הקו הטורקי בכותרת אחת: "מקומם של הפושעים בבתי המשפט".
| ציר ההסלמה: אנקרה מול ירושלים — יוני-ספטמבר 2026 | |
|---|---|
| 10 ביוני | ארדואן בפרלמנט: פעולות ישראל בלבנון ובסוריה "מאיימות כעת גם על טורקיה". נתניהו: "דיקטטור אנטישמי" |
| 21 באוגוסט | משרד המשפטים הטורקי מבקש "הודעה אדומה" נגד נתניהו בתיק המשט; 35 נאשמים באיסטנבול |
| ספטמבר | ארדואן בעצרת האו"ם: "טרור מדינה" ישראלי; מדבר על 74 אלף הרוגים פלסטינים בעזה |
| 24-25 בספטמבר | נתניהו באו"ם: ארדואן "רודן". הנשיאות הטורקית: דברים "חצופים ושפלים" |
| 25 בספטמבר | ארדואן לניוזוויק: בישראל מלבים שיח שגוי שמציג את טורקיה כ"איום חדש" |
| 28 בספטמבר | ארדואן בישיבת הממשלה: "פושעי מלחמה" נאמו באו"ם דברים "שנודף מהם ריח של דם ושקר" |
המסר הכפול של ארדואן: לוחמני בבית, מרגיע בוושינגטון
מה שמעניין יותר מהכינויים עצמם הוא שארדואן מדבר בשני ערוצים בו-זמנית. בזמן שהטון מול הקהל הטורקי והערבי מחריף, הוא שולח מסרים מחושבים לקהל המערבי. בראיון לניוזוויק, שפורסם ב-25 בספטמבר וסוכם בעיתון הטורקי חורייט, אמר ש"בישראל מלבים שיח שגוי שמבקש להציג את טורקיה כמקור איום חדש". את השיח הזה ייחס לפוליטיקה הפנימית בישראל ול"אווירת הבחירות", והדגיש שאין לטורקיה שום עוינות כלפי העם הישראלי. לדבריו, ההתנגדות היא למדיניות שסותרת את המשפט הבינלאומי ולפעולות שמערערות את היציבות באזור.
באותו ראיון התייחס ארדואן גם להסכם ההגנה של מכה עם פקיסטן וסעודיה. הוא הבהיר שההסכם "אינו מכוון נגד איראן או נגד ישראל" והוא "ביטוי של אחריות משותפת". הוא גם הדגיש את הערוץ הישיר שלו עם הנשיא טראמפ, וקבע שטורקיה מקיימת יחסים מאוזנים עם בעלות בריתה בנאט"ו ועם שכנותיה באזור, ולא תיגרר ל"יישור קו גיאופוליטי כפוי".
ההבדל בין הקולות לא מקרי. ארדואן צריך את וושינגטון בתיקים שחשובים לו באמת: מטוסי F-35, הסנקציות שנותרו מפרשת ה-S-400, והמעמד הטורקי בסוריה שאחרי אסד. לכן הוא מקפיד להציג את העימות עם ישראל כעימות עם נתניהו ועם ממשלתו, לא עם המדינה ולא עם הברית המערבית. בניו יורק, מול מצלמות שמשדרות לעולם הערבי, הוא מנהיג העולם המוסלמי שדורש צדק לעזה. בראיון לשבועון אמריקני הוא המדינאי השקול שמזהיר מ"שיח שגוי".
ניתוח: למה דווקא עכשיו
יש שלוש סיבות לכך שהחזית מול ישראל התחממה דווקא בסתיו הזה. הראשונה היא סוריה. אנקרה רואה בדמשק החדשה אזור השפעה טבעי שלה, והתקיפות הישראליות בשטח סוריה, יחד עם הניסיונות לבסס אזור חיץ בדרום, מתנגשות ישירות בתוכניות הטורקיות. כשארדואן אמר ביוני שפעולות ישראל "מאיימות כעת גם על טורקיה", זה מה שעמד מאחורי הדברים.
הסיבה השנייה היא פנימית. הכלכלה הטורקית מתמודדת עם אינפלציה עיקשת, האופוזיציה מתחזקת בערים הגדולות, ונושא פלסטין הוא אחד הבודדים שמאחדים מאחורי הנשיא כמעט את כל הקשת, מהאסלאמיסטים ועד הלאומנים. ההתעמתות עם נתניהו לא עולה לארדואן כלום בבית, ואפילו מכניסה לו נקודות.
הסיבה השלישית היא אזורית. נתניהו הצמיד בנאומו את טורקיה לקטאר, ובכך סימן לא רק את ארדואן אלא ציר שלם, שבעיני ירושלים מעניק חסות פוליטית לחמאס. אנקרה מצידה רואה את הקשר המתהדק עם סעודיה ופקיסטן במסגרת הסכם מכה ככלי שמונע ממנה בידוד. כך נוצרת כאן תמונת ראי: כל צד משוכנע שהצד השני הוא "האיום החדש" של המזרח התיכון.
מה הלאה
בשבועות הקרובים כדאי לעקוב אחרי שלושה דברים. קודם כל, האם האינטרפול יענה לבקשה הטורקית או ידחה אותה בשקט. אחר כך, האם אנקרה תיקח את התיק של משט החופש לערכאות נוספות, באירופה או בבית הדין הבינלאומי בהאג. ולבסוף, האם החיכוך בסוריה יעבור מהבמה הדיפלומטית לשטח, בדמות תקיפות ישראליות סמוך לבסיסים או לכוחות טורקיים.
כרגע נראה ששני המנהיגים מרוויחים מהעימות יותר משהם מפסידים ממנו. נתניהו מציג לבוחר הישראלי אויב חיצוני נוסף ערב מערכת בחירות. ארדואן מציג את עצמו כקול החזק ביותר בעולם המוסלמי נגד ישראל, ובו בזמן שומר על הקשר עם הבית הלבן. המחיר משולם בערוצים שנסגרו: סחר שקפא, שגרירויות שהתרוקנו, ושיחות שקטות שכבר כמעט לא מתקיימות. השבוע הזה בניו יורק ובאנקרה הבהיר שבשלב הזה אף אחד מהצדדים כבר לא מתכוון לנסות לפתוח אותם מחדש.
