הפרשה החלה בשנת 2016, אז רכש הבעל דירה בכ-1.15 מיליון שקלים באמצעות הון עצמי, סיוע מהוריו ומשכנתא שנרשמה על שמו בלבד. חודשים אחדים לאחר מכן הכיר את האישה, והשניים נישאו בנובמבר אותה שנה. גם האישה רכשה בתקופת האירוסין דירה להשקעה, שנותרה בבעלותה. לאחר החתונה עברו בני הזוג להתגורר בדירת הבעל, ובשנת 2017 נולד בנם היחיד. האישה הפסיקה לעבוד כדי לטפל בו, ואילו הבעל המשיך לפתח קריירה בתחום הטכנולוגיה.
בפברואר 2023 עזבה האישה את הבית עם הילד ועברה למקלט לנשים נפגעות אלימות, הגישה תלונה במשטרה ופתחה בהליכים משפטיים. בתביעתה טענה כי חיי הנישואים התאפיינו באלימות פיזית, מילולית, נפשית וכלכלית מצד בעלה, ודרשה 70% מהרכוש ומהזכויות שנצברו בנישואים — לעומת 30% לבעל — בטענה שהאלימות גרמה לה לדלקת פרקים ופגעה בכושר השתכרותה. במקביל דרשה מחצית מהדירה שרכש הבעל לפני שהכיר אותה, בהסתמך על שיפוץ שבני משפחתה סייעו בו, על סיוע אביה במחזור המשכנתא ובקידום פרויקט התחדשות עירונית בבניין, ועל תשלום המשכנתא מחשבון משותף.
את הבעל ייצגו עורכי הדין ארתור שני ורותם כהן ממשרד ארתור שני ושות' — חברת עורכי דין, ואת האישה ייצגה עו"ד שירי אורון. ההגנה טענה כי ההלכה שעליה נסמכה התביעה (בע"מ 7272/10) נקבעה במקרה קיצוני של ניסיון רצח, ונועדה להגן על נכסי הנפגעת מפני הפוגע — ולא להקנות לטוען לאלימות חלק עודף ברכושו של הצד שכנגד. עוד נטען כי לא הוצגה חוות דעת רפואית לדלקת הפרקים או לקשר בינה לבין האלימות הנטענת, וכי הדירה נרכשה לפני ההיכרות ושולמה בעיקר מהכנסות הבעל.
השופט משה בראון קיבל את עמדת ההגנה ברכיבים המרכזיים. בפסק הדין, שניתן ב-8 באוקטובר 2026 והותר לפרסום, נקבע כי אין להקל ראש בטענות אלימות, אך גם כשקיימות אינדיקציות לאלימות אין בכך כדי להקנות אוטומטית חלק גדול יותר ברכוש: נדרש קשר מוכח בין האלימות לפגיעה כלכלית, והאישה לא הוכיחה אותו — לא הוצגה חוות דעת רפואית, לא הוכחה פגיעה בכושר ההשתכרות ולא הוכח פער השתכרות עצום. השופט הבהיר כי בבע"מ 7272/10 נקבע חריג ממוקד, שבו ניסיון רצח של בת הזוג הצדיק הוצאת זכויות הפנסיה התלויות בחייה מאיזון המשאבים, בעוד יתר הרכוש נותר בחלוקה שווה. לפיכך ייחלק הרכוש שנצבר בנישואים שווה בשווה.
גם הדרישה למחצית הדירה נדחתה: הנכס נרכש לפני הנישואים, בני הזוג התגוררו בו תקופה קצרה, השיפוץ — כ-40 אלף שקלים — היה מינורי, וסיוע האב לא חרג מעזרה משפחתית מקובלת. לא הוכח "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת שיתוף בנכס. השופט אף עמד על סתירות בין תיאור של הרמוניה ושיתוף שהציגה האישה בהליך הרכושי, לבין תיאור של אלימות וסבל מראשית הנישואים בהליכים אחרים.
באשר לחוב של כרבע מיליון שקלים למטפלת פסיכולוגית שליוותה את הבעל — נקבע כי הטיפול נדרש בשל אלימותו, ולכן עיקר החוב, 80%, הושת עליו. האישה חויבה ב-20% ממנו בשל מעורבותה בטיפול, הסכמתה לעלותו והתייחסותה אליו כחוב משותף. דרישתה להשית על הבעל את מלוא החוב נדחתה, וכך גם עמדתו שלפיה יחולק החוב שווה בשווה. מאחר שהתביעה התקבלה בחלקה בלבד, כל צד יישא בהוצאותיו.
"הלכת העליון היא מגן, לא חרב. היא נועדה למנוע מפוגע ליהנות מנכסי הנפגעת — לא להעניק זכויות עודפות ברכושו של הצד השני ללא הוכחת נזק כלכלי. בית המשפט החזיר את ההלכה לתכליתה המקורית"
אמר עו"ד ארתור שני, שייצג את הבעל בהליך.
