"כשיצאתי ממחלקת הטיפול הנמרץ והתעוררתי במחלקה הפנימית הסתכלתי במראה ולא זיהיתי את עצמי. הייתי רזה מאוד, חיוורת ומחוברת להרבה מכשירים ועירויים. באותו הרגע הסתכלתי במראה, הבטתי לעצמי בעיניים והבטחתי שאני הולכת לחיות את החיים שלי ולא אתן לשום מחלה להחליט בשבילי איך הם ייראו או לעצור אותי", סיפרה מיכל שמיס בת ה-17 מפתח תקווה על סיפור החיים שלה.
מיכל שמיס, מגישת עזרה ראשונה במד"א. צילום: דוברות מד"א
הכל התחיל לפני כ-7 שנים. מיכל, שהייתה אז רק בת 10, ליבה הפסיק לפעום באופן פתאומי ובעקבות כך נאלצו להשתיל בגופה קוצב לב. "אני זוכרת שלקחתי מאוד קשה את התקופה הזאת. כילדה פחדתי שכל דבר קטן כמו לצחוק, לרוץ או לרקוד, משהו שכל ילד עושה - יכול להרוג אותי", שחזרה מיכל. "הסבירו לי שהקוצב נותן אותות חשמליים ללב, גם לא הבנתי באמת מה זה אומר, אבל הסבירו לי שזה יעזור ויגרום לי לחזור לחיים רגילים. אז הסכמתי".
מיכל באמת חשבה שתחזור לחיים רגילים, אך זמן קצר לאחר מכן גילו אצלה אי ספיקת כליות חמורה שסיכנה את חייה. במשך תקופה לא קצרה היא הייתה במחלקת הטיפול הנמרץ בבית החולים, ומשם התאשפזה במחלקה הפנימית שם חוברה למכשיר הדיאליזה. "בעיקר אני זוכרת כמה הייתי עצובה. הרגשתי שכולם שיקרו לי, כולם הבטיחו לי שאחרי השתלת הקוצב הכל יחזור להיות רגיל ובסוף מצאתי את עצמי יותר חולה ממקודם", סיפרה מיכל. "הרופאים האמינו שאצטרך להיות עם דיאליזה במשך שנים או אפילו כל החיים אם לא תהיה השתלה, אך אחרי שבועיים המדדים שלי יצאו תקינים ושוחררתי הביתה ומאז לא חזרתי לטיפול".
במהלך ימי האשפוז הארוכים, השיחות הרבות עם הרופאים והפרוצדורות הרפואיות שעברה, עלתה אצל מיכל מחשבה - להיות רופאה כשתגדל. "בזמן הטיפולים לא סבלתי את עולם הרפואה, אפילו לא רציתי לשמוע עליו. אך עם הזמן הבנתי כמה הוא חשוב ועד כמה אני יכולה להיות זאת שתעזור לחולים, שמצד אחד זקוקים לטיפול הרפואי, אבל מצד שני ולא פחות חשוב מזה צריכים גם את התמיכה שאני יכולה להעניק להם כאחת שמבינה מה זה להיות במקום שהם נמצאים בו", סיפרה בהתרגשות והוסיפה לדבר על הבחירה להתנדב במד"א: "הייתי רק ילדה בת 12 וכבר מאוד רציתי להגיע לתחום הרפואה. אני זוכרת שקראתי באינטרנט על מגן דוד אדום וחיכיתי כבר להגיע לגיל 15 כדי להתחיל להתנדב".
כך באמת היה. מיכל, שמאז גדלה והתחזקה, הצטרפה לקורס מגישי עזרה ראשונה במד"א והיום היא מעניקה טיפול רפואי ומצילה חיים באמבולנסים. "אחד מהרגעים המשמעותיים ביותר שהיו לי במהלך משמרת היה כשהגענו לסייע לחולת כליות שמטופלת בדיאליזה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהגעתי למחלקה בבית חולים מאז הטיפול האחרון שלי. להסתכל על המטופלים והמכונות גרמו לי להיזכר ביום האחרון שלי במחלקה", שיתפה.
"במהלך הנסיעה עם המטופלת התעניינתי בה ובטיפולים שהיא עוברת וסיפרתי לה את הסיפור שלי, היא הייתה מופתעת לשמוע שילדה בגילי מבינה את מה שהיא עוברת. בסוף הנסיעה היא נפרדה ממני בחיוך גדול שעד היום אני זוכרת. לפעמים המקום הבטוח שאתה נותן למטופל, כמו הזדהות עם המצב שלו, אוזן קשבת ותמיכה, הם לא פחות חשובים מהטיפול הרפואי שאנחנו מעניקים כאנשי צוות. אני שמחה שהייתי שם ברגע הזה עבור המטופלת, אבל גם עבורי. סגרתי מעגל והבנתי אפילו יותר את הכוח שלי לעזור לפצוע או חולה".
מיכל, שבסיום החופש הגדול תעלה לכיתה י"ב ותסיים את לימודי מגמת הרפואה שבה היא נמצאת בשנתיים האחרונות, תמשיך להציל חיים במסגרת ההתנדבות במד"א עם חלום אחד שמלווה אותה עוד מאז גיל 12 - להיות רופאה. "אני רוצה לעזור לאחרים כפי שרציתי שיעזרו לי כשהייתי ילדה, ולהזכיר לכל ילד שמתמודד עם מחלה כרונית שהוא לא המחלה שלו - ושהוא עדיין יכול לעשות הכל, לחלום, לשאוף גבוה ולהיות כל מה שהוא רוצה לא משנה מה", סיכמה.