מניסיוני בקליניקה, אני פוגש/ת לא מעט הורים שמגיעים בתחושת כישלון צורבת. הם קראו את הספרים הנכונים, עקבו אחרי הבלוגים הנכונים, ועדיין – הילד מתפרץ, הגבולות נפרצים, והאווירה בבית עכורה.
החדשות הטובות? זה לא אתם, וזה בטח לא הילד שלכם. הבעיה היא בניסיון להלביש פתרון "מדף" על סיטואציה ייחודית ומורכבת.
אין באמת "הוראות יצרן" לילדים
אחת ההבנות הראשונות שאנחנו מגיעים אליהן בחדר הטיפולים היא שמה שעובד אצל השכנים, או אצל הגיסה המושלמת, לא בהכרח יעבוד אצלכם. לכל ילד יש טמפרמנט ייחודי, לכל הורה יש את "השריטות" והערכים שלו, ולכל תא משפחתי יש דינמיקה שונה.
כשאנחנו מנסים ליישם טיפ כללי כמו "פשוט תתעלמו מהתנהגות שלילית", אנחנו עלולים לפספס ילד שזקוק נואשות לקשר עין דווקא ברגע הזה. כשאנחנו מנסים להיות "סמכותיים ותקיפים", אנחנו עלולים להפעיל ילד שרגיש מאוד לטון הדיבור שלנו ולהכניס אותו למגננה.
הכוח של הדיוק האישי
כאן נכנסת לתמונה החשיבות של התאמה אישית. בעבודה משותפת, המטרה היא לא לתת לכם רשימת מטלות, אלא להבין את המנגנון הספציפי שמפעיל את הקושי בבית שלכם.
לדוגמה, זוג הורים שהגיעו אליי בגלל התקפי זעם של הילד לפני השינה. כל העצות דיברו על "טקס שינה קבוע". הם עשו טקס שינה מושלם, ועדיין הילד צרח. בהתבוננות מעמיקה יותר בתוך הדרכת הורים פרטנית זיהינו שהילד חווה את הפרידה בשינה כחרדה של ממש, ולא כבעיית גבולות. ברגע שהשיח השתנה מ"הצבת גבולות" ל"הרגעה וביטחון", ההתנגדות פחתה משמעותית.
מתי כדאי לעצור ולבדוק?
לא כל ריב דורש התערבות מקצועית, והורות היא עבודה קשה בהגדרה. אבל ישנם סימנים שיכולים לאותת שכדאי לקבל פרספקטיבה חיצונית:
- החזרתיות: כשאתם מוצאים את עצמכם באותו וויכוח, עם אותן מילים ואותה תוצאה מתסכלת, יום אחרי יום.
- השפעה על הזוגיות: כשהקשיים עם הילדים מתחילים לנהל את היחסים ביניכם כבני זוג ויוצרים מתח תמידי.
- תחושת חוסר אונים: כשאתם מרגישים שאין לכם יותר כלים בארגז, והתגובות שלכם הופכות להיות אוטומטיות ולא מנוהלות.
כלי קטן לדרך: "זום אאוט"
לפני שאתם רצים לחפש עוד שיטה חדשה, אני מציע/ה לכם לנסות תרגיל קטן השבוע: בפעם הבאה שהילד שלכם לוחץ על "הכפתור האדום" שלכם (לא מקשיב, צועק, מתעלם), נסו לקחת נשימה אחת ולשאול את עצמכם שאלה אחת בלבד: "מה הוא מנסה להגיד לי עכשיו שהוא לא מצליח לבטא במילים?" אל תנסו לפתור את זה באותו רגע. רק תשאלו. לפעמים עצם השהייה בשאלה הזו, משנה את כל הטון של התגובה שלנו.