האישה טענה כי הצוואה אינה כשרה - והגישה התנגדות לקיומה
האישה הייתה הידועה בציבור של המנוח במשך 26 (!) שנים בהן, ניהלו חיים משותפים, המנוח דאג לה ולילדיה לכל מחסורם וחייה עימו אופיינו בדאגה הדדית ורווחה כלכלית גדולה.
האישה טענה בהתנגדות שהגישה באמצעות עורך דין לענייני ירושה מטעמה , כי המנוח הבהיר לה היטב כי כפי שעשה בחייו, מבקש הוא לעשות גם לאחר מותו ולכן, היה ברור לאישה כי המנוח התכוון כי ידאג לרווחתה לאחר פטירתו ולכן, העובדה שאינה נכללת בצוואתו כלל, אינה מתיישבת עם רצונו האמיתי.
עוד נטען בהתנגדות, כי כ-4 שנים טרם פטירת המנוח וכשנה טרם נערכה הצוואה, פעלו אשת המנוח ובנותיה להרחיק את המנוח מהאישה בכל צורה ואף, החלו בהליכי אפוטרופסות, לגביהם המנוח עצמו התלונן בפני האישה והוסיף, כי משפחתו השתלטה על כל רכושו וביקש לעבור להתגורר עימה.
האישה הבהירה, כי משפחתו של המנוח ידעו כל השנים אודות מערכת היחסים של המנוח עימה אך הקשו עליו לעבור להתגורר עימה, למרות שזה מה שרצה ובפועל בודדו אותו והרחיקו אותו באופן אקטיבי ממנה והכל, על מנת שיוכלו להשפיע עליו בעת עשיית הצוואה בצורה בלתי הוגנת.
דחיית ההתנגדות על הסף - לאישה אין כל זכות חוקית להתנגד לצוואה
הרשם לענייני ירושה דחה על הסף את התנגדותה של האישה שכן טען כי המנוח היה נשוי בעת פטירתו ובמקרים כאלה, עיזבונו יחולק בין אשתו החוקית (גם אם חיו בפירוד) ויתר יורשיו החוקיים.
הרשם עוד הוסיף, כי אפילו שמתעוררים ספקות בקשר לכשרותה של הצוואה- זהו תפקידו של היועץ המשפטי לבחון אותה ולא של האישה.
ומלבד זאת, מאחר ולאישה אין כל צוואה קודמת או אחרת בידיה להציג - הרי שלא קמה לה כל זכות להתנגד לצוואת המנוח כפי שהיא.
קבלת הערעור - האישה הינה "מעוניין בדבר" ויכולה להגיש התנגדות
בית המשפט החליט על קבלת הערעור, קבע כי האישה הוכיחה בפני הרשם וגיבתה בראיות כתובות, את העובדה שהייתה ידועה בציבור של המנוח במשך שנים רבות ואת קיום ההליכים המשפטיים (שנחיצותם מוטלת בספק) שמשפחתו של המנוח ניהלה בכדי לשמש כאפוטרופוס שלו.
בית המשפט גרס, כי הרשם היה צריך לראות את התמונה הכוללת לפיה, יש בסיס איתן לטענות האישה לגבי כשרותה של הצוואה ולגבי השפעה בלתי הוגנת שהופעלה על המנוח בכדי להשתלט על עיזבון המנוח תוך הדרת האישה באופן מלא.
בית המשפט אף הוסיף, כי אין בעובדה שאין בידי האישה צוואה קודמת או אחרת בכדי לגרוע ממעמדה כמתנגדת לצוואה או מהצורך לברר את טענותיה.
לכן ובסופו של דבר, העדיף בית המשפט לראות את האישה כ"מעוניין בדבר" - שיכולה להגיש התנגדותה ולאפשר לה להוכיח טענותיה בדבר כשרות ותוקף הצוואה והכל, על מנת לבדוק את צוואתו של המנוח, אכן משקפת את רצונו האמיתי.
עו"ד אורלי מנע שני מציינת כי קבלת ערעורה של האישה, מהווה רק חיזוק נוסף לנטיית בתי המשפט לעשות כל שניתן בכדי להגן על הרצון האמיתי האחרון של המנוח, וגם אם בירור רצון זה קשה ומורכב יותר ועלול לקחת זמן רב, עדיין יטה בית המשפט לבחור בדרך זה למען קידוש המטרה.
לקריאת פסק הדין המלא ראו: 20850-12-18.