ראש הממשלה בנימין נתניהו: "אני מרגיש שאורי נלקח מאתנו בשיא יכולתו. הוא היה חד, הוא היה מושחז, הוא היה נפלא, ואני מאוד מאוד אהבתי אותו. אם אני צריך לתמצת את זה – אהבתי אותו. הוא חסר לכם, והוא חסר לי.
היה לו שילוב של אישיות נעימה, מחשבה מאוד חכמה וצלולה וכתיבה רהוטה. אם אתה עיתונאי, בסוף אתה צריך להיות בהיר וברור. אבי היה אומר: זה צריך להיות מובן לילד בן 8 - ולדוקטורנט. אתה חייב את הבהירות הזאת, ולצורך הדבר הזה אתה חייב לעבור דיסציפלינה, משמעת אינטלקטואלית, שמחדדת ומעבירה את הדברים. לאורי היה את זה, וזה היה אחד הדברים ששבו אותי, זה שבה את לבי. לפני שהכרתי אותו באופן אישי אני נהגתי לקרוא בעניין רב את מאמריו בעיתונות, והמאמרים הללו קודם כל היו בהירים.
עכשיו, אנחנו לא כאן בקורס של כתיבה, לא של מאמרים ולא נאומים, ולא ספרים, אבל החטא הראשון זה אי-בהירות. אם אין לך מה להגיד – אל תגיד את זה. ואם יש לך מה להגיד - תהיה בהיר וצלול, בדעה צלולה וברורה. ואת זה אורי עשה בצורה מיטבית, ולכן רציתי להכיר אותו. כי הוא, לפחות באותם ימים, בלט בבהירות הזאת ובצלילות הזאת.
מעבר לכך, המאמרים שלו היו ספוגים לחלוחית יהודית-ציונית ואמונה עמוקה בצדקתנו. הנה, קיבלתם לכך ביטוי, עומק הרגש והמטען הרוחני שפיעם בו. הטיעונים שלו תמיד היו חדים, והרוח שעולה מהם, אף על פי שהיא יכולה להיות ביקורתית, תמיד העצימה את הטוב ואת החיובי. הוא יכל להיות מאוד ביקורתי, מאוד חד, מאוד מושחז, אבל הכיוון תמיד היה כיוון חיובי.
מבעד למלים, אני חייב להגיד, קסם לי האיש. הייתה בו ביישנות מסוימת, דעתנות, הוא היה מאוד דעתן, אבל עם זאת הוא היה מאוד ממלכתי. לכן, כשלמדתי להכיר אותו, לא רק מכתביו, מאמירותיו הפומביות, כשלמדתי להכיר את האיש, הוא כבש את לבי, ואמרתי לו: "תראה, אני כל כך נהנה להיות בחברתך, אולי אתה תיהנה גם להיות בחברתי. מדוע לא תבוא ותשמש כראש הלשכה?".
עכשיו, אורי לא היה איש, נקרא לזה "מנהלתן", אף על פי שהוא היה אדם מאורגן ומסודר. אבל הסיבה שאני רציתי אותו לידי, זה משום שראיתי את הערך המוסף שלו, מצד אחד הרוחניות שלו והיכולת לתרגם את הרוחניות למדיניות מעשית, והוא כמובן לא עשה את זה מתוך חיפוש של כבוד או קריירה, אלא מתוך תחושת שליחות. הוא באמת שאף לתרום כמיטב יכולתו לביצורה, פיתוחה, הגנתה והבטחת עתידה של המדינה. אני חושב שהוא גם ראה בזה, ובשירות בלשכת רה"מ, מאבק על נדבך יסודי של העתיד שלנו, וזה מאבק על האמת. אולי זה משך אותי אליו יותר מכל דבר אחר וקירב בינינו, משום שהרגשנו שיש הרבה אי-אמת, הרבה מאוד שקרים שמוטחים במדינת ישראל, מערערים את מעמדה הבינלאומי, מערערים את חוסנה הפנימי, ויש צורך להיאבק על האמת.
בהזדמנויות שונות היינו יושבים יחד, ולעתים קרובות יוצאים ממשימות הרגע ומשוחחים על נושאים ברומו של עולם – היסטוריה יהודית וכללית; היינו יכולים לשוחח גם על הנביאים, אבל גם על פילוסופים צרפתיים, הוא ידע בתחום הזה לא מעט, הרבה מאוד אפילו; על תנ"ך, על נצח ישראל, על יעדי הציונות, על זהות וערכים - ואני חייב להגיד שהסכמנו ברוב הדברים. לא כולם, לא בכל הדברים, ואף על פי שאני חושב שהיינו חדורים באותה רוח, היו דברים מסוימים שהיו שונים. למשל, אני חדור בלהט לשבור מונופולים, לפתוח את השווקים לתחרות, לייצר פה כלכלה חופשית שבלעדיה כל הנס הטכנולוגי לא יכול להתממש, ואני מקדיש חלק לא קטן מעשייתי הציבורית לדבר הזה במשך עשרות שנים. אינני יודע אם אורי היה חדור בלהט הזה, אבל הוא היה חדור בלשבור מונופול אחר, מונופול תקשורתי. זה כן. הוא הקדיש חלק ניכר מחייו לדבר הזה, בהצלחה לא מבוטלת כפי שאנחנו רואים כאן היום. הוא תרם לשיח שלנו נקודות מבט שונות והוסיף להן עניין, לדעתי חידד ושיפר, בוודאי את מחשבתי, בכמה וכמה תחומים.
אני ידעתי כמובן שהוא השתתף במלחמת ששת הימים, בהתשה, במלחמת יום הכיפורים, מי כמוהו היטיב להבין שמדינת ישראל לא ניתנה לנו על מגש של כסף, שהקמתה והבטחת קיומה דורשים כל הזמן מאבק מתמיד.
אורי התרגש, הוא דיבר בהתרגשות עמוקה, כפי שראיתם כאן, על הצלחתנו להפריח את המולדת, לקבץ גלויות לציון, לכונן ריבונות מתקדמת, תוססת ורבת-הישגים בזמן כל כך קצר. אני מחזיק קרוב אליי את אוסף מאמריו – "בדעה צלולה" - ואין שם מתאים מזה, כי לדברים שכתב יש באמת תוקף מתמשך. הבוקר, למשל, קיימנו ישיבת ממשלה במנהרות הכותל לציון 50 שנים לשחרורה ואיחודה של ירושלים, ובמקום שבו טמונים שורשי עמנו, אימצנו שורה של החלטות חשובות מאוד לחיזוקה של בירתנו.
אורי היה ירושלמי. ילדותו לפחות עברה עליו בירושלים, והוא מתאר את השנים בהן היא הייתה עיר חצויה כמוזנחת, מאובקת, וגם מסוכנת. הוא מגדיר את ירושלים אחר מלחמת ששת הימים, אחר ההתפתחות הגדולה, כ"עיר יפהפייה", והוא מתקומם כנגד מי שמציירים אותה בצבעים קודרים וזועפים.
לכך יש קשר למה שאני מכנה "תעשיית הדכדוך". ישנם גורמים בציבור ובתקשורת שמנסים לומר לנו שכל מה שקורה במדינה הוא שלילי ושחור, כאילו הכל עומד לקרוס בכל רגע. והאמת, ידידיי, הפוכה בתכלית: ישראל אינה מושלמת, יש לה נמשים, יש לה פגמים, זה ברור כשמש. אני מחפש את המדינות המושלמות, פעם היו אומרים לנו – מערב אירופה. היום כבר לא אומרים את זה, נודדים לצפון אירופה, וכבר לא אומרים אמריקה, וכבר לא אומרים אסיה, משום שכולם מסתכלים אלינו. משום שיש פה שינויים כבירים, משום שהתוצר לנפש שלנו עוד מעט עובר את זה של יפן ושל רוב מדינות אירופה. משום שאיכות החיים פה, ותוחלת החיים, והנאת החיים, כל הזמן הולכים וגדלים כאן, ומתחרים במדינות המקדמות בעולם. זה לא הישג של מה-בכך, משום שאנחנו כמובן מאותגרים כפי שאף מדינה מערבית וחופשית איננה מאותגרת, ולכן יש פה הישג גדול מאוד.
ישראל פורחת, היא משיגה הישגים כבירים, במידה רבה חסרי-תקדים, ומדינות רבות בעולם מבקשות את קרבתנו. היינו נתונים לשיח הבידוד רק לפני זמן קצר. אתם זוכרים את השיח הזה? הבידוד. יש בערך 220 ימי עבודה, ואני נפגש בממוצע עם מנהיג ורבע ליום. ממש כך. בשנה שעברה ספרנו 250, ובאים הנה מנהיגי העולם ושועי עולם. היה פה הנשיא טראמפ, בקרוב יגיע הנה ראש ממשלת הודו, ובאים גם רבים אחרים. ישראל היא מדינה מחוזרת, מדינה מבוקשת, מדינה שיש לה הישגים כבירים בהרבה תחומים, ומדינות רבות רוצות ללמוד מאתנו ולהסתייע בנו.
ובכן, אורי אליצור האמין באמת ובתמים שיש לנו ארץ נהדרת, והוא כתב בעוקצנות נגד מי שמשקיעים, כך הוא אומר, "מאמץ נוגע ללב לפקוח את עינינו, ולשכנע אותנו שיש לנו ארץ איומה, אוכלת יושביה, מלוכלכת ומרושעת, שנגזלה מפלסטינים טהורי עיניים ועצובי מבט". והנה האמת, במלים שלו: "הסקרים ממשיכים להתעקש שהיהודים המגוחכים הללו אוהבים את המדינה שלהם, ודווקא חושבים עליה טובות. גם דגלי ישראל על המכוניות מתעקשים על זה".
אני אתן עוד דוגמה. בימים הללו אנחנו מקדמים את חקיקתו של חוק הלאום, והחוק הזה מגדיר את מעמדה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, והוא מחזק את המעמד של הסמלים הלאומיים – הדגל, ההמנון והשפה. בד בבד הוא מבטיח שוויון זכויות לכל אזרחי המדינה. אבל כמובן יש מי שמתגוללים על החוק. רבים מהם פשוט רוצים לטשטש את הזהות הלאומית שלנו.
אורי כתב, ואני מציע לשים לב לדברים הללו: "מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי. העם הוא התוכן – והמדינה היא רק המסגרת. את המדינה נתנו לנו מפני ששכנענו את העולם שאנחנו מייצגים את העם היהודי, ואת המדינה ייקחו לנו אם חלילה נשכנע את העולם שהעם היהודי הפסיק לעניין אותנו". אני מסכים לכל מלה חוץ מהעובדה ש"נתנו" לנו את המדינה. לא, לא, הכל נכון רק לא נתנו לנו - נלחמנו. לא על מגש של כסף ולא בנתינה, אבל הכוונה שלו ברורה, ואני בטוח שאם הוא היה מתייעץ איתי דקה לפני הכתיבה, הוא היה מתקן את הנוסח. זה סוג השיחות שהיינו מקיימים. אבל בהרבה מאוד דברים הוא נגע בשורשי העניין והוא נגע בשורשי האמת.
אפשר היה להתרשם בנקל שאורי לא חשש לצאת נגד הזרם, הוא סרב לשעוט עם העדר בכיוון אחד. הוא האמין בצדק בתרומה של עיתונות חופשית לדמוקרטיה, ריבוי דעות. אגב, ריבוי דעות, הייתי אומר שזה מאבני היסוד של משטר ליברלי, ואני סומך את שתי ידיי על כך, ולכן אני מבקש לפתוח את שוק התקשורת הישראלי לתחרות.
תחרות אמיתית היא הדרך היחידה ליצור גיוון וחופש בחירה, והיא תשרת את כלל אזרחי ישראל. אנחנו זקוקים לתקשורת שיש בה הרבה קולות, הרבה גוונים, אבל הדרך להשיג זאת זה לא על ידי שליטה, בניגוד למה שנהוג לדבר בשיח התקשורתי הריכוזי שלנו, שאפילו המטרה היא הריכוזיות, ההיפך הוא הנכון.
אמרו כאן קודם שמים פתוחים, נכון מאוד. במיוחד במה שמדובר בעיתונות המשודרת, כי בעיתונות הכתובה כמובן יש יותר גיוון, וזה חשוב.
הציונות הדתית כבר שם. עצם הכנס הזה הוא הוכחה לחיוניות הגוברת שלכם בעולם התקשורת. אני חושב שיש לכם ביטוי מכובד ועוצמתי.
זה חשוב, אבל יש ציבור שלם שאין לו את הביטוי הזה. הוא לא בא לידי ביטוי. ולא משום שאין בו יסודות וכוחות אינטלקטואליים, זה לא נכון - אני מרשה לעצמי להגיד את זה, מתוך המקום שאני בא ממנו - זה משום שאין מספיק חופש, אין מספיק תחרות. אם תהיה תחרות, כוחות השוק יעשו כבר את השאר ואם לא יעשו – ככה זה מקובל.
זה מה שקורה במדינות אחרות, וזה עדיין לא קרה בישראל, כי החסמים לכניסה לשוק התקשורת המשודרת, החסמים האלה עדיין גבוהים מדי. לכן הפתרון לגיוון דעות, במידה שהוא קיים, הוא על ידי הגברת התחרות. זו המדיניות הנכונה.
אני הייתי שמח כמובן לראות גם גורמים נוספים, יותר נציגים מהפריפריה, מהציבור החרדי, מעולי חבר-המדינות ואתיופיה, מהאוכלוסייה הלא-יהודית, אבל אין צורך בלהכתיב כאן מסגרות. צריך פשוט לפתוח אותן, לפתוח אותן לתחרות. כשזה יקרה אני משוכנע שאורי מן הסתם יחייך לו אי-שם, כי שאיפתו תתגשם.
גם על כך דיברנו לא מעט. הוא לא דיבר רק על הסיפור הדתי-לאומי בתקשורת. הוא דיבר על פתיחת השוק, ובזה הייתה לנו הסכמה רחבה.
אני מאמין שביום שתהיה לנו תקשורת איכותית ועשירה שמבליטה בצד הביקורת גם את החיוב, יתגשם מה שאמר אורי. הוא כתב כך: "הווליום של התופים לא יחריש אוזניים כל כך, אלא יותיר מקום לנגינת הכינורות". אני מקווה, אורי, שבכנס הבא שנעשה בעוד שלוש שנים, אתה תשמע לצד התופים עוד יותר ניגון כינורות.
אני מאחל לכולכם שתמשיכו בפעילותכם הטובה למען המדינה, הארץ והעם, והחופש."