עשרות פעילות, ביניהן הזמרת רונה קינן, השתתפו בכנס נשים פלשתיניות לרגל יום האישה. בתפריט: דקת דומייה לזכר השאהידים, שמיעת נאומים על "האויב הציוני" והצהרות על מרי אזרחי. הפעילות: "כיבדנו את מנהג המקום"
כנס סולידריות שקיימו לאחרונה פעילות שמאל יחד עם נשים פלשתיניות לרגל יום האישה הבינלאומי הפך למפגן תמיכה במאבק הפלשתיני. האירוע, שהתקיים בכפר בית-אומר שבאזור גוש עציון, אורגן על ידי נשות הארגון 'לא מצייתות' ופעילות נוספות, ביניהן הזמרת רונה קינן, שניגנה ושרה בפני המשתתפים.
בין היתר, העצרת כללה נאומים לוחמניים, שירים וריקודים, ואף טקסי זיכרון מאולתרים לזכר השאהידים - אלה שנהרגו בעזה, ואחרים שמתו בפעילויות טרור נגד "האויב הציוני". ההשתתפות בטקסים הלאומניים הביאה לויכוח פנימי בין הפעילות הישראליות סביב השאלה אם ראוי ליטול חלק באירוע מסוג זה.
בנאומים רבים נשמעו קריאות עידוד ל"התנגדות" האלימה שתביא ל"כיבוש פלשתין", ועם פתיחת העצרת התבקשו פעילות השמאל, יחד עם שאר הקהל, לעמוד דום לשירת ההמנון הפלשתיני. כעבור דקות אחדות התבקש הקהל לשוב ולעמוד על רגליו, הפעם לדקת דומייה לזכר ההרוגים בעזה בפעולות צה"ל.
נשות הארגון הישראלי, המצהירות על מרי אזרחי נגד חוקים במדינת ישראל המפלים, לטענתן, את האוכלוסייה הערבית - צייתו לבקשה, ועמדו דום גם כאשר נערה בת 15 בשם ראנד וליד עבד-אלרזק דרשה מהקהל לכבד בעמידתו את כל השאהידים באשר הם.
לפני שהקהל נעמד, הצהירה הנערה כי היא וחבריה יילחמו על "שחרור ירושלים והאדמות הכבושות מידי האויב הציוני עד טיפת הדם האחרונה".
כמה פעילות שמאל שהשתתפו בכנס הביעו מורת רוח מהקו הלאומני שאפיין אותו. "רובן הגדול של הנואמות הפלשתיניות הן נשים דתיות שפתחו את דבריהן בשבחי האל, תיארו את חייהן תחת הכיבוש, והביעו את תקוותן לשוב לכל המקומות שנגזלו ולמדינת פלשתין שבירתה ירושלים הקדושה", כתבה אחת המשתתפות בצער. "לא הוזכר השלום, ובשום נאום לא דיברו על האפשרות שירושלים תהיה בירה משותפת".
הבקשה לעמוד דום לזכר השאהידים עוררה מבוכה בקרב הפעילות. הפעילה הבהירה במכתב לחברותיה שאין הכוונה במילה "שאהידים" רק לקורבנות חפים מפשע. "בשונה מאלו שנהרגו הבוקר בעזה, הפעם התבקשנו לעמוד לזכר השאהידים כולם. הקהל קם על רגליו, ואני הרגשתי שמשהו לא נכון קורה. אינני רוצה לעמוד דום לזכר השאהידים כולם, כולל אלה שפוצצו את עצמם בינינו. אם לעמוד דום, אני רוצה לעשות זאת לזכר קורבנות שני הצדדים", כתבה הפעילה.
פרופ' נורית פלד אלחנן, ממשתתפות הכנס, אמרה בשיחה ל'מקור ראשון' כי היא וחברותיה כיבדו את מנהג המקום. "אני מפגינה כבוד כלפי המשפחות שאיבדו את יקיריהם", היא אמרה, "באנו למקום שלהם ונהגנו לפי המנהגים שלהם – בדומה לכך שאנחנו דורשים מהם לעמוד ביום הזיכרון שלנו. האם פלשתיני יכול לנסוע במכונית בימי הזיכרון שלנו?! זה היה אקט של כבוד למשפחות ואין לי שום בעיה עם זה".
לדעתה של פעילת השמאל, אין הבדל בין חיילי צה"ל למחבלי הטרור, והיא מכבדת את זכרם של כל "משפחות הנופלים". יחד עם זאת, היא מצליחה למצוא הבדלים בין הצדדים: "החיילים שלנו לא הורגים את עצמם. יש הבדל נוסף, והוא שחייל עם מטוס הורג הרבה יותר מאשר שאהיד פלשתיני עם פצצה. אני אעמוד לכבודו כמו שאעמוד לכבוד חייל ישראלי יהודי-ציוני, אם כי חיילי צה"ל מקדמים אלימות מדינית וזה הרבה יותר נורא. הפלשתינים נוקטים באקט של ייאוש, שאני - כצד הכובש, גורמת להם לעשות".
אגב, בכנס עצמו האשימה פלד-אלחנן את ישראל במימוש "חוקי גזע" ובניסיון "לחסל את העם הפלשתיני", והוסיפה: "הדרך היחידה להילחם במגמה זו היא לסרב באופן גורף לחוקי הגזע של המדינה היהודית הדיקטטורית".
עפרה ישועה-ליית, ממארגנות העצרת, החלטית הרבה פחות בנוגע להצטרפות לדקת הדומייה, אך היא הודפת את הביקורת הכללית: "שירת ההמנון והערצת השאהידים הן תופעות שאינן אהודות, בלשון המעטה, על אף אחת מאיתנו. עם זאת, כאורחת לרגע אני חייבת בכבוד המארחים ומנהגיהם. העובדה שאירוע כזה יכול להיערך רק בפלשתין – תחת עינם הפקוחה של המנהיגים המקומיים והאוכלוסייה החשדנית – צריכה להיות ברורה לאורחות. כאשר נוכל לקיים כנס עם מאות פלשתיניות מהאזור ב'בית ציוני אמריקה', המוזיקה תהיה יותר לטעמנו".
ישועה-ליית טענה שגם הישראלים סובלים מ"הערצת שאהידים": "תקצר היריעה מלתאר את הדברים, המנהגים והתופעות המגונים בעיניי במרחב הציבורי הישראלי. זה כולל את הערצת השאהידים של צה"ל, שבמותם ציוו לנו את המשך הכיבוש, הגזל וההתעללות. ביום הזיכרון לחללים האלה אני עומדת בשקט, בצער רב, עם מחאה חרישית בלב. לא צריך להרגיש לא נוח שנשים עמדו דום לזכר שאהידים ערבים, בטח לא בחברה שתובעת בגסות שהם לא רק יעמדו דום אלא אפילו ישירו 'התקווה'".
כתבתו של ישי פרידמן פורסמה בעיתון "מקור ראשון"