מיום שהתגבשה בי דעתי, אני שמאלן בן שמאלן. סביר להניח ששרתי, בגרון ניחר ומוקף בקהל, את "שיר לשלום" יותר פעמים מששרתי את התקוה. אבל איזה מקום יש לשיר לשלום מול אחמדינג'אד, נסראללה ומשעל? אסור לשמאל הלאומי לטמון את הראש בחול – הגיעה העת להילחם. פשוט, כי אין ברירה אחרת

כלים
כשעמדנו בכיכר רבין, באותו יום מקולל, אני ועוד מאות אלפים, לא טעינו. אני משוכנע בכך. הכיבוש הוא לא מוסרי, לא ציוני, לא דמוקרטי, אם כל חטאת, ונוגד את האינטרס הישראלי. אבל על השמאל המפוכח להכיר בעובדה – לחלק המשמעותי של הסכסוך הישראלי – ערבי היום, הכיבוש פשוט לא רלוונטי.

קרה לנו בשמאל תהליך מוזר – צדקנו, לא הקשיבו לנו, ואנחנו מסרבים היום להכיר בכך שהמציאות, אבוי, השתנתה. אין פיתרון אחר, ובוודאי שלא צודק יותר, לסכסוך הישראלי – פלסטיני, מאשר סיום הכיבוש. בפרפארזה על דבריו של קלינטון, זה הכיבוש, טמבל. זה תמיד היה הכיבוש. אנחנו יודעים זאת היטב, בתור עם שהיה כבוש. כבשו אותנו, והתקוממנו. באלימות, כי לא נראתה דרך אחרת, והיא עבדה, האלימות. מי שכופר בעצם התפיסה הזאת הוא לא שמאלן, אלא סתם נאיבי, שכנראה לא שם לב שהאלימות סיימה את המנדט הבריטי.

לו אני הייתי פלסטיני, כבוש, נטול זכויות, תחת שלטונם של חיילים זרים, גם אני הייתי נוקט בדרך האלימות. ולכן אני מבין, שהמפתח היחידי לסיים את הסכסוך עם הפת"ח הוא סיום הכיבוש. בכך אין כל חדש.

אבל מה בדבר הסכסוך עם החמאס? ועם החיזבאללה? מי שלא מפריד בין הדברים, ועדיין מסתכל על כל הסובבים אותנו כעל "הערבים", בלי להבין את ההבדלים ביניהם, הוא בור או טמבל. את הסכסוך עם החיזבאללה, כביכול, סיימנו כאשר יצאנו מלבנון. הבעיה היחידה היא שהחיזבאללה משום מה לא מכיר בכך.

טעינו, בוודאי שטעינו. על יצירתן של המפלצות שמאחורי הגדר, בצפון ובדרום, אחראים אדריכלי "גישת הפיתרון החד צדדי", ברק ושרון, איש מהם איננו איש שמאל אמיתי בעיני. אין דבר כזה, פתרון חד צדדי לבעיה דו צדדית. עוד בזמן ביצוע ההתנתקות והנסיגה מלבנון, היה ברור שמשהו כאן דפוק.

לא ברור מה היתה היהירות שגרמה לשרון לבצע את ההתנתקות מעזה תחת הסיסמא "אין פרטנר", כאשר אבו מאזן כמעט יוצא מגדרו כדי להגיד "אני פרטנר". הרי אם, ולו רק באופן סמלי, ממשלת שרון היתה מבינה מעט יותר את המזרח התיכון, היא היתה משנה את הסמנטיקה במעט, מעבירה את מפתחות רצועת עזה לאבו מאזן בטקס חגיגי ומאפשרת לו, ולא לאייטולות של החמאס, לגזור את הקופון הציבורי, הדברים היו שונים לגמרי. עזה היתה היום עדיין של הפת"ח, וניתן היה להגיע לפיתרון בדרכי שלום, כמו שאומר דייויד ברוזה, "רק תצאו מהשטחים". אבו מאזן חלש, אמר שרון? אולי, אבל יכולנו לחזק אותו. הוא נותר חלש בגללנו.

אבל הטעויות של הימין החד צדדי והיהיר נעשו, ואין להשיבן. המציאות היום שונה, והדיסקט המסורתי של השמאל לא עובד יותר. אי אפשר לסיים עוד פעם את הכיבוש בעזה ובלבנון, אנחנו לא שם. ובכל זאת, קמים עלינו לכלותינו. איזה משא ומתן ננהל עם שליטי הפנאטיות מצפון, דרום ומזרח? מה נציע לאחמדינג'אד, א- זהאר ונסראללה כדי שיפסיקו לכוון אלינו את הטילים? פינוי מרצון לים? אין להם דרישות אחרות מאיתנו.

לא, עלינו להכיר בעובדות. טעויות הימין הפכו למציאות, שמחייבת כל אדם פרקטי לאמץ חלק מגישותיו. אין פיתרון לסכסוך הערבי ישראלי, רק פיתרון לסכסוך בין ישראל לפת"ח בגדה, ועלינו להציע אותו בשתי ידיים, לפני שהחמאס ישתלט גם על הגדה ויכונן משוואה אסטרטגית חדשה. אם כך, מדינה לאבו מאזן. יעלה כמה שיעלה, יכאב כמה שיכאב למתנחלים שעיני אינה גסה בכאבם האמיתי, פשוט אין ברירה אחרת.

ואין גם ברירה אחרת, אלא לחזור ולכותת אתינו לחרבות, ולהפנותן מול ארגוני הטרור הסובבים אותנו, וכן, גם מול איראן. לא כדי לאיים, כדי לבצע. לא כי אנחנו ששים למלחמה, אלא כי היא נכפית עלינו, ועדיף לנו שהיא תתחיל לפני שהפצצה של אחמדינגא'ד מוכנה.

הטעות הראשונה של ברק היתה הנסיגה החד צדדית מלבנון, בהתעלמות מממשלת לבנון. לו היה מודיע לה רשמית על החזרת השטח לידיה, אולי דברים היו נראים היום מעט אחרת. הטעות השנייה שלו היתה ההפסקה המוקדמת מדי של עופרת יצוקה, לפני חיסול – כן, חיסול פיזי ממש- של ראשי משטר הטרור הלא חוקי של החמאס, שכבר היו נצורים בבונקרים. הפסקת המבצע אפשרה להם לצאת מהמחבוא כמנצחים, כי במזרח התיכון מי שמתמודד בקלצ'ניקובים וקסאמים מול המטוסים והטנקים של צה"ל ונשאר עומד בסוף העימות, הוא המנצח הבלתי מעורער.

מדינה שפויה איננה ששה לצאת למלחמה, אבל אנחנו לא מדינה שפויה. מדינה שפויה איננה מוקפת בכוחות חמושים אשר מאיימים להשמידה מבלי להציג לה דרישות כל שהן. הגיעה העת להבין – מדינה שפויה במצב לא שפוי עושה כל שביכולתה כדי לחזק את הכוחות השפויים, שהיום שמם באזורנו הוא אבו מאזן, ומשכימה להרוג את הקם להרגה. אין, ולא יהיה, מו"מ עם האיסלאם הפנאטי, פשוט מאחר ודרישתו היחידה במו"מ כזה היא - תמותו.

לא נותר לנו אלא לענות להם באותה דרישה. פשוט, כי לא נותרה ברירה אחרת, מלבד לחכות לענן הפטריה.

הכותב, תום וגנר, מנכ"ל אפדייט תקשורת שיווקית, שימש בעבר כיועץ התקשורת של אהוד ברק, עמיר פרץ, אילן גילאון, אפרים סנה ומרכז פרס לשלום