הייתי עם מאיה בתי בת ה-13 בהפגנת ה-300 אלף שנערכה במוצאי שבת בתל אביב. שנינו עמדנו נפעמים, מתרגשים וחסרי מילים אל מול המוני העם שיצא אל הרחוב בעיניים בורקות להשיב את התקוות שלו, את החלומות, את הכבוד. אני מאמין שגם גדולי הציניקנים לא הצליחו להישאר אדישים נוכח נהר האדם הזה שכולו בא מאהבה. אך בעודי עומד בפינת הרחובות קפלן – אבן גבירול התחלפה תחושת האופוריה המשכרת בפיכחון רציונאלי

כלים

בעודי מקשיב לנאומים שנישאו על הבמה הבנתי שנוצרה פה הזדמנות חד פעמית שעלולה להתבזבז אילו המאבק האדיר הזה לא ישכיל לייצר אמירה אידיאולוגית ברורה וגם אמירה פוליטית, כן – פוליטית, המילה הזו שמובילי המחאה בורחים ממנה כמו מאש.

אני מבין את מובילי המאבק. הם רוצים בסיס כוח אדיר ויודעים שאמירות שנויות במחלוקת עלולות להרחיק מהם ציבורים שלמים. אבל כעת עליהם להבין שהרצון לחבק ולרצות את כולם עלול למסמס את המטרות הכל כך חשובות שהציבו לעצמם. הרצון לרצות את כולם כל הזמן שייך בדיוק לאותם אנשים נגדם פרץ המאבק. כעת הגיע הזמן להכניס אל תוך לקסיקון המאבק אמירות פוליטיות חדות.

בתוך עמי אני חי וחש את התעוב והבוז שרוחשים רבים למערכת הפוליטית. ובכל זאת אסור לשכוח – ישראל היא מדינה דמוקרטית וההחלטות מתקבלות בקלפי ולאחר מכן במגרש הפוליטי. הסלידה מהפוליטיקה והפוליטיקאים, גם אם היא צודקת בחלק מהמקרים, היא מסוכנת ומשאירה את הזירה פנויה לקבוצות מסוכנות שמשתלטות על המערכת מבפנים. בסופו של יום, מי שרוצה לעשות שינוי בישראל חייב לעלות גם על המגרש הפוליטי.

מי שהרים את ראשו במהלך ההפגנה והביט ימינה ושמאלה יכל לזהות בקלות שהקהל האדיר, על סיסמאותיו, שלטיו והלהט שהוביל אותו, מדבר בשפה חדה וברורה. לקהל העצום הזה, שרוב רובו צבוע באותו הצבע, ברור מאוד שאם רוצים מהפכה אמיתית והשגים משמעותיים החצים צריכים להיות מופנים אל אבי השיטה שהביאה אותנו אל המצב הזה - ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

הצעירים הנפלאים שמנהלים את המאבק הזה הם באמת מלח הארץ. הם גם הצליחו איפה שרבים לפניהם נכשלו והעירו את הרוב הדומם משנתו ארוכת השנים. אך עליהם להבין כי את הפוליטיקלי קורקט בו נקטו עד כה חייבת להחליף אמירה משמעותית.

אינכם יכולים לקרוא לכינון מדינת רווחה ולהצהיר שהמחאה אינה פוליטית. אינכם יכולים לצאת באופן כל כך נחרץ נגד הקפיטליזם החזירי שהנהיג נתניהו לאורך שנים אך לומר במקביל ששינוי פוליטי הוא לא מעניינכם. חבריי, אתם מבקשים לשנות תפיסות עולם כלכליות, ומדובר בעניין פוליטי לכל דבר ועניין.

נכון, ברגע שתייצרו אמירה פוליטית ברורה תאבדו חלק מההמון שנתן לכם את גבו החזק. ועדיין, הרוב המוחלט יישאר ויילך איתכם באש ובמים עד השינוי המיוחל. אני מבטיח לכם שהוא יהיה מחוייב אף יותר.

אתם מבקשים לשנות תודעה שהשתרשה פה בשני העשורים האחרונים והיא לא תשתנה עם התיקונים קטנים שוודאי יבצע נתניהו בשוליים על מנת להשתיק את המחאה.

ובכלל, אם אתם חושבים שנתניהו, שהקפיטליזם היא כדת עבורו, ימיר את דתו וייבצע את השינוי העמוק הנדרש, אז כדאי שתסירו את המחשבה הזאת מראשכם. אתם יותר אינטליגנטים מזה.

עליכם להשפיע על המערכת הפוליטית, על כל מפלגותיה, ולגרום לה לחשוב אחרת, לדבר אחרת ולפעול אחרת. המטרה שלכם הרי אינה למלא את הרחובות בהמוני אדם אלא להוביל שינוי. אם כך, זאת הדרך ואין בלתה. התפקדו למפלגה, כל מפלגה שתמצאו לנכון, והחלו להשפיע מבפנים.

במקביל, גם לנו אנשי הציבור של מחנה המרכז-שמאל יש כעת אחריות גדולה. בקדימה ושמאלה ממנה ישנם לא מעט חברי כנסת המדברים בשפה החברתית שנים ארוכות. כעת זו ההזדמנות שלנו להניף שוב את הדגל הזה בגאון ולהפוך אותו, לכל הפחות, לשווה ערך לדגל המדיני שהפך במחנה שלנו לחזות הכול.

על גוש המרכז שמאל להתאחד תחת הדגל החברתי הזה ולהכניס אליו כוחות חדשים ורעננים שמדברים את אותה השפה שהחלה מתנגנת פה בחום יולי אוגוסט.

המאסה הגדולה של הציבור מזדהה איתנו אבל עוד לא תומכת בנו. זו ההזדמנות הגדולה שלנו לחדד מסרים, להתחבר מחדש לציבורים שהפקרנו, לגודד מחדש את המחנה ולעשות את הדבר הקשה אך החשוב מכל – להעביר קולות מהימין אלינו.

זו אמורה להיות שעתנו הגדולה. אם לא נדע לנצל אותה הקיץ הזה יהפוך לזיכרון נוסטלגי, אם נצליח – הקיץ הזה ייזכר לעד כרגע בו חזרה מדינת ישראל להיות מדינת המופת עליה חלם בנימין זאב הרצל.

הכותב הוא ח"כ איתן כבל (העבודה)